נשים בתפקידי ציבור רצויות; נשות קריירה - פחות

'נשות קריירה' בעדיפות נמוכה סוגיה אחת נותרת עמומה בעיניי, במגרש נשי זה: 'נשות קריירה'. מעבר לעמימות ביכולת להציב גבול ברור, מנקודת מבט זו, בין מנהלת לשכת רווחה לבין יועצת משפטית, בין מנהלת עמותה חברתית לעמידה בראש קתדרה אקדמית - העמימות היא גם ובעיקר מהותית. יודע אני שאי-אפשר לכלוא את הרוח בכלל, ואת רוח שוויון ההזדמנויות הנשי בפרט. אף על-פי כן דברי הרב ליאור, שהוזכרו בראש רשימה זו, מנקרים באזני; המחיר המשפחתי. והמחיר הוא כפול: בהרחבת המשפחה ובהשקעה בה - בזוגיות ובחינוך. והדברים ידועים, ברורים ומוכרים, למרות העמימות שנקטתי. הכרעה בשאלה זו צריכה להיות אישית, ולא ציבורית או מגזרית. גם בענפי 'הקריירה' יכולה הַגְבֶרֶת לקדש את ה', בהליכותיה ובהבלטת אמונתה. גם בענפי 'הקריירה' רבות בנות עשו חיל, בהרחבת המשפחה ובהשקעה בחינוכה. אכן, קשים חיי הקריירה גם בהיבט זה. מי שלא יכולה להתמודד - שתפרוש!

תפקידי ציבור אינם שררה אדם בגילי, המרבה לכתוב ולהתבטא על 'כל נושא שבעולם', נאלץ לעיתים רבות לחזור על עצמו. ובכן אצטט כאן את סיכום מאמר הלכתי ששטחתי ב'תחומין' י"ט (זה עתה הופיע הכרך ה-30, דבר שנה בשנתו. צאו וחשבו מתי נכתבו הדברים), וזו לשוני: א. הרמב"ם אוסר למנות נשים ל'משימות' בישראל. מקורו בדרש בעניין נוכרי. הדין לא הובא בגמ' ולא בשו"ע. ב. אין איסור לאשה לכהן בתפקיד. יש מקום לדעה שהאיסור מצטמצם לאקט המינוי בלבד. ג. קבלה בהסכמה לכהונת נשים בתפקידי ציבור מותרת, כדבורה הנביאה-השופטת. בעולמנו הדמוקרטי מאופיינים התפקידים ומוגדרים כהסכמת הציבור. ד. האיסור האמור בנשים מצטמצם רק לשררות של סמכות וכוח כפייה. תפקידי ציבור המקובלים בימינו, כגון ניהול מוסד או משרד, אינם 'שררות שלטוניות'. ה. מינויי חוכמה וכבוד אינם בגדר שררה. ובכן, בנידוננו, ההיבט ההלכתי הפורמלי כשר לחלוטין ואף למהדרין. מי שנתלה ברמב"ם לאסור היבחרות למזכירות ישוב כ'משימת שררה' מושך את ההלכה למחוזות מאולצים. מעבר לכך, הלא גם נשות הישוב בוחרות, והן זכאות לבחור בנציגה שתשתרר עליהן... שליחות ציבורית נשית עדיפה הדיון האמיתי איננו בשדה הפרשנות ההלכתית, אלא בתחום הצניעות והמדיניות החברתית בקהילותינו. מותר לרבנים להעלות את רף הצניעות, ואולי גם חובתם, אך מומלץ לא כפסקי הלכה. מי שמאפשר הוראה על-ידי מורות, למרות ההלכה "אישה לא תלמד תינוקות מפני אבותיהם שהם באים אצל הבנים" (רמב"ם ת"ת ב,ד, על-פי המשנה והגמ' בסוף מסכת קידושין, ונפסק בשו"ע. ההיתר בימינו נובע משינויי מסגרות ההוראה) - איננו יכול לאסור כהונה במזכירות או בפורומים ציבוריים אחרים. הדאגה לצניעות והלוחמה במתירנות לא יצלחו בקהילותינו בדרכי החמרה והערמת סייגים. סופם להיפרץ בקולי-קולות ו"מוטב שלא לומר וכו'". ואדרבה, וכלפי לייא; משבח אני את תרומתן הציבורית של נשותינו לכלל החיים הקהילתיים; בעיר ובכפר, בארץ ובתפוצות. כמדומה שנשים מפליאות בפעילות ציבורית למעלה מן הגברים, ו"נמצאו בנות זריזות ובנים שפלים" (הביטוי מופיע שלש פעמים בש"ס. הידד! פסחים פט,א; נדרים לו,א; גיטין כה, א). אילו בידי היה הדבר הייתי 'דוחף' את הנשים לכל תפקידי ההתנדבות למיניהן, והשירות הלאומי יוכיח, שכבר אי-אפשר בלעדיו. ולא רק התנדבות, אלא בימינו, כאשר נשים יוצאות לעבודה, אני מצפה לראות בכל תחומי השירות הציבורי נשים שומרות תורה ומצוות, המתגאות בכך. ותנאי גדול בדבר: "מתגאות בכך". הוי אומר, עמוסות בתחושת שליחות וחדורות נאמנות כפולה: לעצם התפקיד הציבורי ולהיותן שומרות תורה בהקפדה. והשירות הלאומי יוכיח!