שלושה חודשים בלבד חלפו מאז שפקדנו לאחרונה את מסעדת "מפגש הקרוואן" שבאבו גוש ובמרוצתם היא הספיקה לעשות תפנית של 180 מעלות באיכות-תפריטה. ממסעדה שהייתה באיגרא רמא ושזכתה בסולם הקולינרי למלוא הנקודות האפשריות, היא הידרדרה לבירא עמיקתא. כך, מכל מקום, התרשמנו מהביקור שערכנו בה ביום האתמול.
זה מרגיז במיוחד, בהתחשב בעובדה של"מפגש הקרוואן" יש פוטנציאל אדיר. המסעדה הוותיקה ביותר, שעל אם הדרך לירושלים, הממוקמת בחצר מקסימה והנשקפת על נוף מרטיט, רשמה לעצמה ב-60 שנות קיומה קוריקולום עשיר של קולינריה מזרחית מעולה. בתור שכזו היא הייתה תמיד חביבת הקהל, שנהר אליה בהמוניו במרוצת ימי השבוע. כשהגענו אליה הפעם היא הייתה שוממה ועזובה ובכך, מן הסתם, אותתה לנו שכנראה יש באמת דברים בגו.
גודל האכזבה ובכל זאת, בהרכב של ארבעה סועדים ותיקים, ציפינו גם הפעם לגדולות, אלא שעד מהרה התאכזבנו. כבר במנות הראשונות לא היה כדי לבשר את בוא האביב. דלינו מהן חומוס עם טחינה, קומץ-צנוברים וקציצות-פלאפל. החומוס המורכב היה עייף למדי ונדמה כאילו שנשלף מן הקופסה. כדורי הפלאפל היו חמצמצים ולא-פריכים ואפילו בחמוצים היה כדי להחמיץ פנים. קנקן הלימונדה הרווה, אומנם, את צימאוננו ביום חם ומהביל כל כך, אבל גם הוא ידע, מן הסתם, ימים טובים יותר, כאשר נסחט מלימונים טריים.
גם המנות העיקריות ירדו מגדולתן. לכבש בתנור, עם המג'דרה, בוודאי היו אבות טעימים יותר. הוא היה יבש ודלוח. לעומת זאת הייתה הסנייה בטחינה מעדן של ממש ורק בשל גודל המנה נבצר מאיתנו לכלותה עד תום.
השוס הגדול אבל את ה"שוס" הגדול חטפנו עם הקינוחים. במקום הבוואריה, המלאבי, סלט הפירות, המוס ומעדני הגלידות שצוינו בתפריט אך שלא היו קיימים במציאות - הוצע לנו מבחר של עוגות שאינן תוצרת המקום. ויתרנו עליהן בנפש חפצה והסתפקנו באלטרנטיבה היחידה שעוד נותרה: בקלאוות, תוצרת-בית. אלא שגם מאלה הוגשה רק אחת שהכילה דבש, אגוזים ושומשום. כל היתר היו כאלה של רק-לצאת-ידי-חובה. את המצב הקשה הציל הקפה הטעים ומדיף הניחוחות מן הפינג'אן, שהוגש על-חשבון הבית.
על הארוחה לארבעה שילמנו 385 שקל והוספנו תשר של 30 שקלים על שירות מאכזב.
