לפני שנים אחדות ביקרתי באיסטנבול.
אחלה עיר. באמת.
רחובות מבולגנים ולא כל-כך נקיים, אבל על הכל מפצה האוכל במזללות. וכמובן ארמון טופקאפי.
החנוונים בחנויות ובבזארים מריחים מיד שאתה מישראל ומתחנפים אליך. בעברית כמובן.
ואתה, מסתובב בין החנויות, נפוח מחשיבות כאילו היית השולטן עבדלחמיד, ומתמקח עם המוכרים וקונה, או שלא.
ונהגי המוניות מקפידים להזכיר לך שאתה נמצא באירופה - כל אימת שאתה חוצה את הבוספורוס מערבה.
אירופה? יאללה, שיהיה.
באיסטנבול חיים כחמישה-עשר מיליון בני אדם. אלא שמחציתם בערך אינם רשומים ואינם מוכרים כלל לשלטונות.
הבלתי רשומים הללו נולדים באופן פרטיזני ולא במוסדות רפואיים מסודרים. וכך בהמשך, כיוון שהנולדים הללו אינם מוכרים לשלטונות, הם גם לא זוכים להשכלה מסודרת או לתנאים סוציאליים מינימליים.
חיים על הבאב אללה כמו שאומרים.
ערב אחד, כלומר אחרי חצות, אני בדרכי חזרה למלון.
קור כלבים וגשם מזרזף בלי הפסקה.
וכך, בעודי ממהר למלון, אני מבחין במין חבילה קטנה מונחת על המדרכה.
אני מתקרב. אלוהים! ילדה פצפונת, אולי בת ארבע, יושבת על עקביה ומציעה למכירה מגבוני נייר. אני כמעט מתעלף.
איפה ההורים שלה לעזאזל?!
אז מה אם הילדה הזו לא רשומה בשום מקום ואינה מוכרת לשלטונות? האם היא לא בן-אדם?
ואיפה ארדואן כשצריך אותו?
אני מכניס יד לכיס, שולף משם כמה מטבעות טורקיים, ומניח לילדה לבחור לעצמה מטבע אחד בתמורה לחבילת מגבונים.
חשבון מהיר מגלה לי שהחבילה הרטובה עלתה לי כחצי שקל.
ועכשיו נותרו לילדה עוד ארבע חבילות למכירה.
וגשם, וקור, ואמצע הלילה.
ואז אני, כאביר לרגע, מסמן לילדה שאני רוצה לקנות את כל המרכולת שמונחת לפניה.
כי הילדה הפצפונת הזו הרי חייבת כבר לחזור הביתה, להתרחץ, לשתות שוקו חם ולשכב לישון, לא?
וכך הילדה, במיומנות של סוחרת, מלקטת מתוך כף ידי עוד כמה מטבעות, ומוכרת לי את שאר חבילות הטישיו המונחות לפניה.
אני מלא סיפוק. עזרתי לילדה קטנה בת ארבע באמצע הלילה בקור ובגשם. קניתי ממנה את כל הסחורה וקיצרתי לה את יום העבודה.
ואז הילדה הקטנה, במין חיוך טורקי ערמומי, שולפת מתוך ארגז שנמצא מאחוריה עוד כמה חבילות טישיו ומניחה אותן על המדרכה למכירה.
כבר אז הבנתי שהטורקים ממזרים לא קטנים.
