בשבוע הספר אני ממליץ על ספרו של יורם קניוק "תש"ח" בהוצאת "ידיעות ספרים". ספר שנכתב לא רק בידי סופר מחונן, אלא על-ידי מי שנולד לפני שקמה המדינה ובהיותו בן שבע-עשרה וחצי התנדב לצבא. או כלשונו: "לא הייתי גיבור חיל כמו רבים מן החיילים... ראיתי מוות... ידעתי שבאוניות הקטנות בים מסתובבים אלפי ניצולי שואה, חסרי בית, ששום מדינה לא רצתה בהם, וקראתי מה אמר גבלס שלוש שנים לפני כן... ואני זוכר שזה חרה לי ורציתי להשתתף בהבאת היהודים האלה" (עמ' 12).
יורם קניוק נגע בתש"ח כלוחם שלחם בכפר סריס, בבית מחסיר, בקסטל, בנבי סמואל, בקלוניה, בהר-ציון, בסן סימון ובעוד מקומות. יצא מתש"ח אל תש"ט כימאי על האונייה "פאן יורק" שהביאה פליטי שואה. ממרחק השנים כותב הסופר, שהוא בטוח כי הוא היה שם: "אני יכול לראות בתוך עיני העצומות את הקרבות האלה, אבל את עצמי איני רואה בהם". וכך שולח אותנו הסופר לשייט בספרו עם השאלה 'איפה היה ה"אני" שהיום ישנו, עם כל הימים ההם שאצר בתוכו? ואולי חלם את הכל'.
יורם קניוק מקדיש את הספר לחבריו המתים והחיים, לכל אלה "שהיו שם בגיהינום הטבח וגם הקימו מדינה". הוא כותב את הספר כמי שעובר בה ורואה אותה מתבוססת בדמה ומה שנותר לו לומר לה הוא: "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" [יחזקאל ט"ו, 6].
יורם קניוק מפסל את דמות הנער ששאול טשרניחובסקי כתב עליו: "ראי אדמה היינו בזבזנים" - היינו מוכנים לתת למענה את נערינו, ובלשונו של יורם קניוק: "שרנו בערגה ובתעצומות נפש... שבאמת יהיה נהדר למות בבאב אל ואד...".
בין הנערים היה הצבר שנולד כאן והיה גם הנער שעבר את מראות השואה, את ברגן בלזן. עוד הספיק לחוות חוויית אהבה עם בת קיבוץ קריית ענבים ומצא את מותו בתופת בכפר עציון. נקבר בקריית ענבים כמי שיודעים רק את שמו קורט. "לכפר עציון הוא נסע, כי המשפחה שלו נספתה ונותר לו בן-דוד אחד במקום שנקרא כפר עציון".
יורם קניוק מגיש לנו לא רק ספרות במיטבה, אלא הוא מעביר לנו צעקה שכולנו חייבים לצעוק, יהודים וערבים, כי אין טירוף יותר גדול מאשר המלחמה.
בעמוד 114 אנחנו מתוודעים לאחד מני רבים של מסמכי הטירוף של המלחמה, שחייבת להרעיד אותנו - יהודים כערבים: "נ' הלך אל הגוויה וסילק את העורבים שהחלו לקרקר ליד העץ והביט בצעיר, שהיה חברו הקרוב ועכשיו הוא תלוי עם הזין שלו בפה. הוא הוריד מהצעיר את הנעליים, מדד אותן... והשליך אותן על העורבים, שבאו שבעים ושמנים". נ' מתואר כ"מפוצץ מאיבה, משנאה נוראה וכמעט אלוהית, לא היה אפשר לראות אותו מבעד לעטיפת העוינות, שעטתה את פניו ונעה עליו, ועטפה אפילו את ידיו ורגליו".
הטירוף ב"תש"ח" של יורם קניוק מכה בשני הצדדים: "...ואת האשה הערביה שכרעה הוא שנא בדממה איומה, כי על ערבים מתים, אי-אפשר לסמוך... והאשה בכתה בכי תמרורים... זקנה כמושה, עורה מבותר בפסים כחלחלים וצמוק משמש... נ' הכה בחוזקה את האשה הזקנה והיא צנחה...". נ' לא הסתפק בהכאת הזקנה, הוא תלש את הצעיף מנערה ערבייה שצפתה במחזה "ודחף אותו לתוך פיה של הזקנה וזו חרחרה... והוא צעק: כל הנשים הערביות הן אמצעי יצור של רוצחים". ואילו לעברו של יורם קניוק, שהביע את אי-נוחותו ממה שהוא רואה, נ' מטיח: "יא חרא של קומוניסט שכמוך, אחוות עמים, תביט טוב בחולצה הירוקה של רפי, זאת החולצה שהערבוש לובש... ורפי מת עם הזין בפה".
יורם קניוק אינו קומוניסט, הוא מבקש להביא תיקון לחברה שחיה בדמה. אני, שקראתי חלקים רבים בספר פעמיים ושלוש, התחזקתי בדרכי, שכולנו, יהודים וערבים, חייבים לחתור להקמת שתי מדינות עצמאיות לשני עמים - ישראל ופלשתין, ולהפסיק את הטירוף של המלחמה למען ילדינו.
