"האין זה מוזר שבחיינו, הבנויים על שיתוף ביצירה וכתוצאה מכך, לכאורה, על רעות וידידות, האין זה משונה שכמעט לא נמשך ליבו של אדם לרעהו?" משפטים נוקבים אלו על בדידותו של היחיד בתנועה הקיבוצית נכתבו על-ידי הסופר דוד מלץ (1899-1981). רבים מגיבוריו הספרותיים של מלץ היו דמויות שוליים, שחוו תלישות בחברה הקיבוצית וסבלו מעוצמתו הדורסנית של האתוס הקולקטיביסטי. דווקא מלץ, ממייסדי קיבוץ עין חרוד, דמות מוכרת ומוערכת, חקלאי ומחנך, היה זה שביקש להשיב לאנשי השוליים את קולם ביצירותיו הספרותיות ובמסות העיוניות שכתב. מעמדו המרכזי לא רק שלא גבר על עמדתו ההומניסטית, אלא הפך אותו קשוב יותר לקולו של היחיד. דוד מלץ הבין כי גרעינה של כל תרבות וחברה הוא היחיד החי.
כתלמידם הרוחני של א.ד. גורדון ובובר, הוא ידע כי התיקון החברתי עומד על תיקון הלב, ובלשונו: "כל שאיפתנו ומעשינו החברתיים, כל אשר אנו עושים בארץ לתיקונם ולחידושם של חיי העם העברי, כל אלה המעשים הרי הם במהותם המוחלטת, בערכם המוחלט לאדם, אינם באים אלא לתיקון חייו הפנימיים, להעשרת אישיותו, לנתינת טעם לחייו".
ביצירותיו הספרותיות ובמאמריו העיוניים חזר וטען מלץ כי השוויון הפורמאלי בקיבוץ מייצר ניכור וכי בתרבות העברית החדשה ההולכת ונבנית יש יסוד מלאכותי, שכן אינה מתמודדת עם שאלות היסוד הקיומיות של האדם. כבר בשנות הארבעים של המאה הקודמת התקומם מלץ כנגד הפגיעה בתא המשפחתי; בעיניו המשפחה היא "חופו המרגיע", "המקלט" של האדם, שבו הוא מוצא מנוח מהניכור שבסערת החיים המודרניים. עבורו, הפגיעה ביחיד ובתא המשפחתי אינה יכולה שלא לחולל פגיעה במרקם החיים האנושיים ובתרבות כולה.
בספרים כמו "מעגלות" או "השער נעול" מתאר מלץ את המציאות המורכבת המתרקמת בקיבוץ, על הפער שבין שכבת החיים הגלויה, בה שולטות רטוריקה ופרקטיקה חזקות, לבין שכבת החיים המוסתרת, שבה רוחשים היצרים, האימה וההתפוררות התרבותית- חברתית. גיבוריו, אנשי השוליים, ביטאו את החולי וחוסר המשמעות שזיהה מלץ מתחת לשכבת הבריאות הצברית.
רבים מבני הקיבוץ שלבם משווע לחידוש התרבות היהודית רואים כיום במלץ דמות מופת וביצירותיו קול ספרותי ותרבותי מרכזי. אחד הביטויים המובהקים לייחודו של מלץ הוא עמדתו בשאלת משמעותה של התרבות העברית החדשה. כתלמידם של ברנר מצד אחד ושל בובר וגורדון מן הצד האחר, הכיר מלץ את שתי החלופות המרכזיות שאלו העניקו למשמעותן של התרבות וההבנייה החברתית. מצד אחד ניצבה עמדתו של ברנר, לפיה החברה והתרבות מעוצבות על-ידי בני אדם מתוך דאגה לקיומם האימננטי. לפי ברנר, אין לתרבות מקור טרנסצנדנטי - הלא "האל הזקן" מת זה מכבר. מן העבר השני ניצב בובר (וגורדון עימו), שסברו שתרבות אמיתית נוצרת כהיענות לאלוהי, ומתוך קשב למציאות.
עמדתו של מלץ נמתחת בין הקצוות הללו. היא מיוסדת על ההכרה במסתורין שבקיום ומהווה מחסום כנגד הניהיליזם והרס המשמעות; החיים הם עמוקים ובלתי מובנים ועל האדם לעמוד אל מולם מתוך תחושה של קדושה. מלץ מקבל את עמדת גורדון, לפיה שאלת חיפוש המשמעות וההכרה בסוד החיים מובילה את האדם להכרה בגדלותו של הקיום, בשגב שבו. תחושת השגב הזאת היא כוח פועל בקיום עצמו. היא מובילה את האדם להכרה במלאות האין סופית של הקיום, בערכו המוחלט של מה שישנו. מכאן החשיבות המרכזית שמייחס מלץ לאישיות המסוגלת להתנסות במלאות הקיום, ובלשונו: "האישיות העשירה, העמוקה - בה עצם תכלית החיים וטעמם. אישיות אשר שאר רוח בה, המסוגלת לקלוט את הצלילים הדקים והמופלאים המתמלטים מתחת ידי החיים בסודיותם הגדולה - היא ורק היא הנותנת לחיים את תיקונם. [...] רק אותה הרעדה הדקה והפילאית שבנפש, שהיא כמיתר הזה הרועד לקראת היד הפורטת עליו, רק אלה - גם בגרמם, כמו בתרבות דורנו, יסורי נפש ומצוקות הרוח - נותנים לחיים את חיותם".
עמידת האדם לנוכח סוד ההוויה אינה מנחמת; אדרבה, יש בעמידה זו משום התנסות במה שמלץ מכנה "היגון היפה, המרומם הפורה". ההבנה כי המציאות היא סודית, אינסופית ולא ניתנת להעמדה על האימננטי המוחלט או על הטרנסצנדנטי המוחלט מהווה תשתית למרכזיותה של החברותא האנושית, של הקבוצה.
מלץ מצביע על התשוקה לטרנסצנדנטיות כיסוד מכונן בעיצובם של החג והמועד בקיבוץ. הוא דוחה את ההשקפה לפיה המאמץ התרבותי המושקע בעיצוב הטקסים האלו הוא ביטוי ל"שעשוע פולקלוריסטי גרידא". בעיניו עיצוב הטקסים מבטא את "הכוח של הצוותא, של העדה העובדת במשותף ורוקמת רקמת חייה יום־יום במשותף. הלא היא הרוח של שותפות המקדשת קדושה אנושית את ששת ימי המעשה ומאצילה על השבת והמועד".
מלץ הקדיש מחשבה מרובה, הן בכתיבתו הספרותית והן בעשייה חינוכית, לשאלת העיצוב התרבותי של החג והמועד. ביצירתו חוזר ועולה המאמץ להפריד בין הסוד לבין הדרך המסורתית, המנסה לפרשו עם היש האלוהי. מלץ מבקר את החג המעוצב לנוכח המצלמה, בה הוא מזהה זיוף והעמדת פנים: "הרי זה דומה לנשיקת כלה ראשונה, אשר הצלם עומד עליה ומתפעל: אח, תמונה נהדרת - - -". חיים לנוכח התמונה כמוהם כחיים מוסדרים ומאורגנים על-פי תבניות רציונאליות של ההכרה.
כנגד "ההכרה" המבטאת סדר ידוע מעמיד מלץ את ההכרה המבטאת את החוויה המאפשרת להתנסות בסוד, במה שמעבר, מבלי לפענחו. מנקודת מבט זו של שמירה על הסודיות ורתיעה מנגוע בקצה ההר, נוסח סיני, מבקש מלץ להבין את הפרויקט התרבותי היהודי הנבנה בארץ. מלץ מבין היטב את הפיתוי שבפירוש דתי לחג, הנובע בדיוק מאותו רצון אנושי לפענח את הסוד ולתרגמו ליחסים שבין האדם לאל. אלא שבמקום להיכנע לפיתוי, הוא מבקש להפנות את התשוקה לסוד אל הקיום האנושי ולייצר בו, באמצעות השבת והחג, מרחבי קדושה שאינם מכלים את הרז.
עמדתו של מלץ עומדת ביסודו של ארכיון החגים בקיבוץ בית השיטה ושל מפעל חידוש היהדות בתנועה הקיבוצית, אבל יצירתו רלוונטית גם לאלו שאינם חלק מתנועה זו. יותר מתמיד, קולו של מלץ חיוני בשיח היהודי-ישראלי בן זמננו. יצירתו שוברת דיכוטומיות, מציבה שאלות ומפנה אותנו, קוראיו, למבט פנימי. זה כוחה הגדול של ספרות, שהיא מייצרת תהליך של התבוננות עמוקה, מבט חדש של הקורא על עצמו ועל סביבתו.
יצירתו הספרותית של דוד מלץ כוללת את: מעגלות, (תל אביב, תש"ה), חתחתים בדרך: סיפורים מחיי הקבוצה (תל אביב, תש"ז), השער נעול (תל אביב, תשי"ט), לדרכו התועה (תל אביב, תשל"ו), שני סיפורים ואחד (תל אביב, תשמ"א, הכולל שני סיפורים של מלץ ואחד של רעייתו הסופרת והמחנכת רוחמה חזנוב). המסות העקריות שלו כונסו בספר מסביב לעיקר (תל אביב, תש"ל).
