הזיקה ההדוקה בין מלחמה לבין דיפלומטיה היוותה נשוא עיסוקם של הוגי דעות צבאיים מובילים בהיסטוריה של העת החדשה. התובנה הכמו-טבעית במישור זה מעגנת את הלוגיקה לפיה משימתה של המערכת הדיפלומטית לבסס את ההישגים הצבאיים של מדינה, בפרט בנסיבות של מלחמה צודקת.
תפקודה המרשים של הדיפלומטיה הישראלית בעקבות הניצחון הישראלי המוחץ במלחמת ששת הימים (יוני 1967), בהובלת שה"ח המנוח
אבא אבן, הניבה אומנם את החלטת מועצת הביטחון 242, שעל פני הדברים הייתה עויינת לישראל, אולם הכירה בזכותה של ישראל לגבולות מוכרים ובני הגנה, ובמילים אחרות, אימצה במידה רבה את השקפת העולם של "שטחים תמורת שלום".
המשמעות הבולטת העולה מהאמור לעיל משדרת מסר ממוקד לפיו ככל שהצבא "מספק את הסחורה" כך נסללת הדרך המקלה על מלאכתה של הדיפלומטיה. מלחמת הבזק של צה"ל ב-1967 יצרה גלי הערצה כלפי המדינה, מקוטב לקוטב, והותירה חותם של הרתעה אפקטיבית בכל קנה מידה.
ההסתבכות המבצעית בפרשת המשט במהלך פעולת ההשתלטות על הספינה "מרמרה", מצטרפת למרבה הצער, לליקויים מהותיים בהיערכות ובתפקוד המבצעי של צה"ל, הן במלחמת לבנון השנייה והן במבצע "
עופרת יצוקה". העובדות המשתמעות ממבחן התוצאה כמו גם מההתנהלות הצבאית במהלך הלחימה בשתי החזיתות מעוררת הרהורים לא פשוטים, ומעמידה בספק את איתנות מסר ההרתעה של ישראל, כפי שמנסים קברניטי מערכת הביטחון להנחיל לעצמנו.
במימד המתודולוגי הפשטני, מקובל לזהות הרתעה כהשתקפות העוצמה שלנו אצל היריב באופן המשכנע אותו לנהוג באורח רציונלי. דומה כי המציאות השלטת במזרח התיכון אינה עולה בקנה אחד עם רושם "השכנוע העצמי" של מנהיגינו.
התקלות בפעולת ההשתלטות על ה"מרמרה", לבד מהיותן מיותרות, הן מסוג ההסתבכויות שאסור שתקרינה, גם בשל פוטנציאל ההידרדרות מן הבחינה הבינלאומית והאזורית, הטמון בהן. על-אף הרושם המוקדם כי המדובר בסוג של "טיול שנתי", לא הופנמה אצלנו העובדה כי לפנינו קמפיין-משט מתוכנן היטב שמאחוריו רעיון מכונן תעמולתי נפיץ, מוכוון תקשורת ונגוע במעורבות טורקית ורב-לאומית. זהו מתכון שהוא בבחינת "פצצה מתקתקת", שאסור להיכשל בטיפול בו.
סוגיית ה"מצור" על רצועת עזה שנצרבה בתודעה הבינלאומית, בשקר יסודה; אולם במקרה זה (בהשאלה מהדימוי ההיסטורי של בן-גוריון) לא חשוב מה יאמרו היהודים, חשוב במה יאמינו הגויים ומה יעשו בהקשר זה. הרציונל הקולקטיבי בזירה הערבית והבינלאומית מטפח בהתמדה, דימוי של מצוקה הומניטרית ברצועת עזה כדבר הנובע ישירות ממה שמכונה "המצור הישראלי", עד כדי כך שגם ישראלים רבים "קנו" סיפור זה כעובדה נחרצת.
המימד ההומניטרי הוא מאיץ, המייצר מכנה משותף רחב אף מעבר להיבטים של מדינאות או אינטרסים, ומכאן הרגישות העצומה הגלומה בו. בהינתן הנחה זו, ברור כי דעת הקהל הבינלאומית תעדיף להדחיק את הרקע האמיתי להתפתחותה של המצוקה ברצועת עזה , קרי - תפיסת השלטון בכוח על-ידי תנועת החמאס האיסלאמית-רדיקלית וסילוק ממשל הרשות הפלשתינית בהפיכה רוויית דמים.
כאן כשלה המדיניות הישראלית מן היסוד משעה שלא טרחה להזים את עצם שקר המצור, להבדיל מהסגר הימי המוטל על הרצועה ממניעים של הגנה עצמית, ובה בשעה לא מינפה את עובדות היסוד של אספקה שוטפת של מוצרים מזון בסיסיים, וכן חשמל, מים וסיוע רפואי, זאת חרף העובדה שממשל החמאס הוא עוין את ישראל וממשיך בפיגועי טרור נגדה באמצעים שונים.
העולם היה משלים עם פעולת קומנדו ישראלית לטרפוד המשט הטורקי לו היה זה מבצע חלק, מהיר ואלגנטי, וסביר כי מאחורי הקלעים היה צה"ל נהנה מצרור שבחים על הביצוע המבריק. יוזכר כי עיני העולם היו נשואות אל צה"ל במגמת הזדהות, גם בעת הלחימה בלבנון ובעזה, תוך הבעת תקווה בלתי-מוסתרת כי הפעולות הצבאיות של ישראל תבאנה לשינוי יסודי של המצב, הן בלבנון - פגיעה אנושה בחיזבאללה, והן בעזה - סילוק ממשל חמאס מהשלטון ברצועה. ידוע כי גם צמרת הרשות הפלשתינית ייחלה לתבוסה של חמאס במבצע "עופרת יצוקה". למגינת הלב, הדבר לא הסתייע, וההמשך הרי ידוע.
אירוע ה"מרמרה" המחיש את פוטנציאל ההיזק הטמון בפעולה צבאית שלא עלתה יפה. ההרוגים מקרב "שוחרי זכויות האדם" הופכים מיד לקדושים, חיילי צה"ל נחשבים לרוצחים וקברניטי המדינה לפיראטים. כך איפוא, רקעם הטרוריסטי של אנשי ארגון IHH, בדיעבד אינו מעניין איש, הטענה כי הללו היו חמושים בסכינים, אלות ורוגטקות רחוקה מלהרשים את העולם ובכל מקרה הנ"ל ייחשבו לפעילי חופש חסרי-ישע אל מול הקומנדו הישראלי.
מכל מקום, לפחות בהתמודדות לקיזוז הנזקים מול טורקיה, מתקיים עניין מובהק לחשוף את מירב הפרטים שיצטברו בידי קהילת המודיעין בהקשר לארגון IHH וזיקותיו לג'יהאד העולמי ולתנועת חמאס. קיומו של מידע תומך בהקשר זה עשוי לטמון בחובו סוג של תחמושת דיפלומטית בעימות הדיפלומטי המתוקשר מול טורקיה, שהרי אימות קיומו של קשר בין IHH לבין ארגון אל-קאעידה, יציב דילמות בפני הממשל הטורקי וייתכן כי יבלום את ההדרדרות היזומה ביחסים מול ישראל. זהו גם מימד מרכזי בפער המודיעיני המדהים המקוטלג ככשל חמור של שירותי הביון הישראלים באיסוף המידע המקדים למבצע ההשתלטות.
אין זה מספיק להיראות צודקים ולהאמין בכך באמונה בלתי-מעורערת, ישראל מחוייבת להנחיל מסר משכנע, הן במימד הביצוע האלגנטי והאפקטיבי, והן ב"ריפוד" התהליך בשלב המקדים ותוך כדי המבצע, במסרי הסברה ולוחמה פסיכולוגית ממוקדים ויעילים.
ראוי גם להזכיר כי פרשת המשט הטורקי התרחשה בעיתוי שהיה לכאורה נוח לישראל, כאשר בקצה השני של העולם הולכת וגוברת מתיחות בין שתי הקוריאות עד כדי סף מלחמה, בעוד מעמיק משבר כלכלי חריף באירופה, ועיני הממשל האמריקני נשואות אל עבר המשבר האקולוגי רחב-המימדים במפרץ מכסיקו. לרוע המזל, הכשל הישראלי נוצל עד תום כדי להסיט את תשומתת הלב הבינלאומית אל עבר ה"מצור על עזה", כאילו זוהי הסוגייה הבוערת ביותר עלי אדמות!
ברור לכל כי נוצר עתה "הייפ" בזירה הבינלאומית, שתכתליתו "שבירת המצור" בכל מחיר. זהו אתגר לא פשוט לישראל שכן הלהט בהקשר זה נובע הן מהרצון להעניש את ישראל על הרג ה"אזרחים התמימים מטורקיה" והן כדי לחלץ אץ האוכלוסיה הפלשתינית ברצועת עזה מ"מצוקה הומניטרית" הזועקת לשמיים. על-רקע זה מחוייבת ישראל לפעול בכל האמצעים הזמינים, בראש וראשונה בערוצים דיפלומטיים ופומביים להציף את התמונה לאשורה, לפיה הבעייתיות היא משטר החמאס האיסלאמיסטי הקיצוני, המדכא ועריץ, המייצר סבל ומצוקה לאוכלוסיה בעזה.
חובה עלינו להבהיר לעולם כי ניתן לסייע לאוכלוסיה האזרחית בעזה מבלי לבצר את מעמדו של משטר החמאס, שכן ראייה שטחית של המציאות תוביל למצב בלתי-רצוי לעולם כולו, קרי, התבססות יישות מדינתית עויינת למערב ולמדינות ערב המתונות. מוטיב זה משרת גם את האינטרס הבינלאומי לדרבן את מהלך שיחות הקירבה והמשא-ומתן בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית של אבו מאזן. חיזוק החמאס הוא איפוא, תקיעת מקלות בגלגלי המשו-ומתן, באופן שיסלים את המצב באזורנו.
