העולם הגדול נחשף לראשונה לתופעה היהודית במהארשטרה על-ידי יהודי בשם דוד רחבי. בקרב עדת בני ישראל מהודו מתהלכת אגדה כי מדובר באחיו או קרוב משפחה של הרמב"ם.
החוקר ישראל אולסוונגר שעסק רבות בחקר עדת בני ישראל טוען כי ישנם שני אנשים בשם דוד רחבי. לשתי הדמויות הייתה תרומה מכרעת בגילוי וקידום היהדות בקרב עדת בני ישראל. המסורת מספרת שרחבי הגיע לאזור לצרכי מסחר וגילה עדה שמנהגיה מזכירים מאוד את הדת היהודית. בכדי לבחון אותם הוא ביקש מנשות העדה לבחור דגים לבישול עבורו, זאת מתוך מבחר דגים כשרים ולא כשרים. הנשים בעדה בחרו בדגים הכשרים עם הקשקשים והסנפירים והגישו אותם לאורח. בכך הם הוכיחו את יהדותם. לאחר המבחן המוצלח פעל רחבי רבות ללימוד מחודש וחידוד ערכי היהדות בקרב עדת בני ישראל.
רחבי מינה כמה מתלמידיו לנהל את אורח חייהם הדתי של הקהילה. הם כינסו מספר פעמים את ה"קאזים" מהכפרים השונים והנחילו להם אורח חיים יהודי מעודכן.
במאה ה-17 החלו ניצני נדידה של קהילת בני ישראל לעיר בומביי (מומביי כיום). העיר הפכה אט אט למרכז חיי הקהילה. בעקבות הנהירה לעיר הגדולה הוקם בשנת 1796 בית הכנסת הראשון בנוסח "בני ישראל" בעיר בומביי על-ידי שמואל יחזקאל דיבקר. "בית הכנסת הישן" עבר שיפוץ נרחב לאחר מאה שנה והוענק לו שמו הקבוע עד היום "שערי רחמים". אחרי בניינו של בית הכנסת הראשון בבומביי קמו להם בתי תפילה נוספים גם בעיר הגדולה וגם בעיירות הספר ובכפרים. בית הכנסת "שערי רצון" נוסד בבומביי בשנת 1840, בית הכנסת "מגן אבות" הוקם בשנת 1848 בעיירה אליבאג, בית הכנסת "בית אל" נוסד בשנת 1882 בכפר אשטמי ועוד רבים אחרים נוסדו במהלך המאה ה-18 ומרכזו סביבם את אורח החיים הדתי של עדת בני ישראל. בתי הכנסת נקראו בשפה המהארטית - "משיד" (מתוך jewish-heritage.org.il).
בית הכנסת "מגן חסידים" הוקם בשנת 1904, כ-18 שנה אחרי שהוקם בית הכנסת 'תפארת ישראל' באותו איזור. לאחר שהושלמה בנייתו באופן סופי, הוחלט לקרוא לו על שמו של מר בינימין סמסון דאנדולקר שהיה הנציג של בית הכנסת בקהילה. בבית כנסת זה התפלל כחזן מו"ר סבי יוסף בנימין קולטקר הי"ו.
בתי הכנסת נתנו את האות לחיי דת וקהילה פוריים בקרב העדה. חגי ישראל נחוגו ביתר הקפדה תוך שילוב התפילות הייחודיות בבתי הכנסת והקידוש הביתי שנעדרו מחיי הקהילה העתיקה. טכס דתי ייחודי שליווה את קהילת בני ישראל לאורך השנים נקרא "מלידה".
הטכס ליווה את בני העדה בכל מאורעות החיים, לידה, ברית מילה, בר מצווה, חתונה, חנוכת בית, נדירת נדר והתרתו, הבעת משאלות ועוד. הטכס כלל תפילה לפרנסה טובה שנלקחה מתפילת ההבדלה וברכות נוספות. במרכז השולחן הוצבה קערה שכללה את מאכל המלידה - פתיתי אורז קלויים מעורבים בצימוקים, שקדים, פיסטוקים שמתובלים בסוכר, הל ואגוז מוסקט. מסביב לאורז מניחים חמישה סוגי פירות העץ והאדמה ובמרכז עלי הדס, פרחים או ריחן. בסיום התפילה מקדשים על הפירות ועל המאכל ומגישים לכל הסועדים.
התחייה הדתית במהלך המאה ה-18 הביאה גם לתחייה חברתית שחלק משמעותי בה היה מערכת החינוך היהודית בה השתלבו בני העדה. בעת העתיקה דגלו בני ישראל בחינוך ביתי קשוח. ילדי העדה חונכו לערכי כבוד נוקשים מאוד. בראשם כבוד אב ואם ולכל מבוגר. עם הכיבוש הבריטי חדר החינוך המערבי גם להודו ולעיר בומביי. בקרב העדה החל לפעול ארגון חברתי חינוכי - "החברה לעידוד החינוך של בני ישראל" בראשותו של ההיסטוריון חיים קהימקר. החברה דחפה ועודדה את בני העדה לשלוח את ילדיהם להתחנך בבתי הספר היהודיים שקמו בבומביי - ביה"ס התיכון על-שם אלי כדורי שהוקם בשנת 1892, ביה"ס התיכון על-שם ששון שהוקם בשנת 1917, וביה"ס אורט שנוסד בשנת 1962.
במקביל למערך החינוכי פעלו גם ארגונים חברתיים שונים ביניהם ארגון הנשים, בנק הקואופרטיב של בני ישראל שהעניק סיוע לנזקקים, בית יתומים וזקנים, ארגון צדקה שנוסד בשנת 1852 ועוד.
בעת החדשה, בעקבות החינוך המערבי, מצאו רבים מעדת בני ישראל דרכים חדשות בתחומי העבודה והפרנסה. במאה ה-19 בתקופת השלטון הבריטי החליטו מספר נכבד של בני העדה למצוא את פרנסתם בערים גדולות נוספות חוץ מבומביי. קהילה גדולה של בני ישראל פרחה בעיר קארצ'י שברבות הימים שוכנת בפאקיסטן. כמו-כן בני עדה נוספים הקימו קהילות גם ברחבי בורמה.
ניתן לציין כי ד"ר א. מוזס בן עדת בני ישראל כיהן כראש עיריית בומביי והיה לגאוות העדה והוכחה להשתלבותה האיתנה בחברה ההודית בעת החדשה.
