על-פי הוראת סעיף 11 (ב) לחוק האזרחות, רשאי שר הפנים לבטל את "אזרחותו של אדם שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל". הדבר יושם רק פעם אחת - בשלהי 2002 - בעת ששלל שר הפנים, אליהו ישי, את אזרחותם של שני ערבים-ישראלים שנחשדו במעורבות בטרור. רצה הגורל ומבקש שוב אותו שר גם כיום לבצע מעשה דומה. אלא שמאז השתנו פני הדברים, והתיקון לחוק, מאוגוסט 2008, מחייב מעתה לקבל את אישורו בכתב של היועץ המשפטי ל
ממשלה לביצוע מעשה דומה. ואכן, בימים האחרונים, זוכה היועץ,
יהודה וינשטיין, למטח מכתבים מהסיעות הימניות של הבית, על-מנת לקבל את אישורו להסרת חסינותה של חברת הכנסת חנין זועבי שהשתתפה במשט לעזה והתבטאה באופן חריף נגד מדינת ישראל, על-מנת שיהיה אפשר להעמיד אותה לדין ולהסיר את אזרחותה.
"ח"כ זועבי נטלה את חסינותה והשתמשה בה כחליפת הצלה מפני החוק", מציין ישי במכתבו ליועץ. "וזאת לאחר שברור היה למעלה מכל ספק כי הייתה מודעת להכנותיהם המוקדמות של המפגעים כנגד חיילי צה"ל. מעשה זה הוא בגידה בכוונה תחילה במדינת ישראל, ועל כך מעיד תיעוד האירוע". גם ח"כ מירי רגב (ליכוד) טענה כי ח"כ זועבי ביצעה פשע מוסרי כלפי מדינת ישראל. לדבריה, "ח"כ זועבי מבטאת את ההקצנה הלאומנית של ערביי ישראל כלפי מדינת ישראל. בצעדה זה, מבטאת ח"כ זועבי את אי-נאמנותה למדינת ישראל ועל כך היא צריכה להיענש". איני נמנה בין חבריה הקרובים של חברת הכנסת מסיעת בל"ד, ולכן איני יודע אם ידעה היא מראש על כוונותיהם של הפעילים או לא, או את מי היא מתיימרת לייצג במעשיה. אך בתוך עמי אני חי ושומע את רחשי הציבור וזעמם של רבים באוכלוסיה היהודית, אשר מסכימים עם הצעדים, שבהם מבקש לנקוט שר הפנים.
רבים מקרבם, ובתוכם אחדים מחבריי הקרובים, משליכים מהפרט אל הכלל ומציינים כי האוכלוסיה הערבית במדינה שוכחת לעיתים קרובות את חובותיה ויודעת רק לעמוד על זכויותיה, ובמיוחד לאור העובדה שרבים מערבי-ישראל עשו לא פעם יד אחת עם ארגוני הטרור נגד אזרחי המדינה. אך גם אם נניח לרגע בצד את הבעיה הערכית, כי קשה מחד-גיסא לדרוש מחויבות לסמליה של המדינה היהודית וחוקיה מצד אוכלוסיה הקשורה בקשרי תרבות, דת ולאום עם אחיה בשטחים, וכי שלילת אזרחותה תהפוך אותה לדמות הערצה עבור רבים - מאידך-גיסא, הרי שיש פה גם בעיה חוקתית. בשום מקום בחוק לא מוגדר לאיזו מידה של מסירות נדרש האזרח, וזאת משום שבמדינה המודרנית אשר הפכה זה מזמן למסגרת הטרוגנית, קשה פעמים רבות למצוא בסיס משותף - גם אם זה על בסיס לאום ודת משותפים - כשהדבר נכון גם לגבי המדינה היהודית והדמוקרטית בה אנחנו חיים.
כולנו מכירים את הבדיחה כי "במקום שבו יש שני יהודים - ישנן שלוש דעות" וגם אם ניקח למשל את המקרה של מרגל האטום, מרדכי וענונו, אשר פגע בבטחון המדינה וריצה עונש ממושך על הפרת אמונים זו, הרי שבסופו של יום לא נשללה אזרחותו. כך גם במקרה של יגאל עמיר, אשר לפי כל קנה מידה של כותב שורות אלו לפחות, אין יותר חמור מרצח ראש הממשלה כהוכחה לפגיעה בבטחון המדינה. אך גם זה, אף שמרצה מאסר עולם על המעשה, לא שלול אזרחות ישראלית. יאמר אדם: הרי שניהם בכל זאת יהודים ולא תמכו בארגוני טרור, כשם שעשתה זאת זועבי. אך אם נעבור על רשימת האסירים היושבים בבתי הסוהר הישראלים, נגלה כי גם ערבים אשר סייעו לארגוני מחבלים שונים בעת ביצוע תוכניתם הזדונית - ראה זה פלא - גם אזרחותם לא נשללה.
יתר על כן, הסרת חסינותה של זועבי תסב לישראל נזק תדמיתי מבחינת המשפט הבינלאומי, אשר גם ככה יש לה בעיות איתו על-רקע מבצע '
עופרת יצוקה' והעובדה כי מעצר הספינה התבצע מחוץ לגבולותיה הטריטוריאליים של המדינה. המשפט הבינלאומי רואה בצורה חמורה ביותר את עניין שלילת אזרחותו של אדם, ובמיוחד בעת שאין לו אזרחות נוספת מלבד זו שנשללה. הסייג קובע כי מותר לשלול אזרחות אך רק לאחר שבוצע הליך הוגן בבית המשפט, כשלפי הלך הרוחות בציבור כרגע, נראה שהעונש כבר נקבע מראש. נכון, אמנם, שהיו מדינות דמוקרטיות אחרות שעשו זאת על-רקע מלחמה - שלילת אזרחותם של תושביה הגרמניים של ארה"ב במחצית הראשונה של המאה העשרים - אך עלינו לזכור כי לא כולם רואים את המצב במזרח התיכון כמונו, ומבחינת רבים לא מדובר במלחמת קיום של ישראל על עצמאותה הריבונית, אלא כמאבקו הלאומי של העם הפלשתיני לעצמאות מידי הכובש אשר שולט על אדמותיו זה 62 שנה.
נוסף על כך, אוסרת האמנה שלילת אזרחות מטעמים גזעניים, אתניים, דתיים או פוליטיים ובאם נעשה זאת, הרי שנצטרך לקחת בחשבון כיצד נסביר את הדברים, וזאת משום שגם אם מעולם לא אשררנו את האמנה - למרות שחתמנו עליה - מבלי להרהר על המשמעות של כך (ושוב - "סוף מעשה במחשבה תחילה"), הרי שהדבר מחייב אותנו מבחינה נורמטיבית. אף שארה"ב לצידנו, גם אם נניח לרגע את המחלוקות העולות מדי פעם בין ראש הממשלה נתניהו לנשיא אובמה, הרי שעלינו לזכור כי ישנן עוד מדינות בעולם אשר במידה שיחליטו לנתק את יחסיהן עם ישראל, ובמיוחד מדינות אירופה, הדבר יוביל לקשיים כלכליים אשר ייקח לנו הרבה זמן להתאושש מהם.
אך כל זה ככלום לעומת הנזק התקשורתי שכאמור נגרום לעצמנו. לפני המשט הייתה חברת הכנסת זועבי דמות אנונימית יחסית שכמעט אף אחד בעולם לא הכיר. הסערה בישראל סביב הנושא, הפנתה אלינו בצורה הרבה יותר חזקה את אור הזרקורים של העולם, הן הערבי והן המערבי, אשר עוקב בדריכות רבה לגבי מה נעשה ומה יעלה בגורלה. באופן פרדוקסלי כמעט, חייבת זועבי תודה דווקא לחבריה למשכן מסיעות "הליכוד" ו"ישראל ביתנו", אשר כה שונאים אותה עד כי הצליחו לקדם אותה מבחינה תקשורתית יותר מאשר עשה זאת יועץ התקשורת שלה בכל הכהונה שלה. אירוני הדבר, שדווקא עתה, כשהיא הפכה לדמות מפורסמת המרואיינת כמעט בכל כלי תקשורת, יהיה קשה יותר לפעול נגדה.
נקודת המוצא של המשפט הבינלאומי, ובתוך כך גם של המחוקק הישראלי, הייתה שגם אם יש צידוק מוסרי לחובת הנאמנות למדינה, הרי שאין הדבר בהכרח אומר שיש לשלול אזרחות בגין הפרת חובה זו. נכון אומנם שעצם היותה של זועבי אשת ציבור מחמיר עוד יותר את החומרה במעשה שעשתה, ושלילת אזרחותה יכולה להיחשב כצודקת, אך בל ניכנע לפופוליזם זול ולכניעה ליצרים של הרגע. על כן, כאמור, נדרשת גם התערבותו של היועץ המשפטי לממשלה והדבר לא נתון לגחמותיו של שר הפנים בלבד. ההיסטוריה חוזרת על עצמה ועתה ניתנת לנו ההזדמנות לשפר ולו במעט את מעמדנו. כבר עשינו לא מעט טעויות בתחום התדמיתי שלנו, אז בואו נשתדל להימנע מזאת - לפחות כרגע. הנזק המדיני וההסברתי שייווצר כתוצאה מהמעשה בטווח הרחוק, יהיה רב יותר מהתועלת שנפיק מכך בטווח הקרוב...
