"צריך לקנות מזרן חדש", הודיעה לי אשתי, בעוד ידי מגששת בחשיכה כדי לכבות את השעון המעורר. בעיניים עצומות למחצה, ידיי מושטות קדימה כדי לא להיתקל כמדי בוקר בקיר, התקדמתי לכיוון השירותים. קולה של אשתי, נשמע לי כחלק מחלום ממנו עדיין לא התעוררתי. "שמעת? היום קונים מזרן חדש", המשיכה אשתי, מתעלמת מהשעה המוקדמת. בעודי מתגלח ניסיתי לברר לעצמי מה קרה במהלך הלילה, שהביא להודעה הדרמטית של אשתי. כמה דקות של שתיקה מכיוון חדר השינה גרמו לי לחשוב שאשתי דיברה מתוך שינה, וכדאי שאשמור על השקט, כדי שתמשיך בשנת היופי של עלות השחר. "אני לא ישנה, ולא ישנתי כל הלילה", כאילו קראה אשתי את מחשבותיי, "הקפצת אותי כל הלילה". הופתעתי. אני מניח שהייתי זוכר אירוע משמח מסוג זה. "כשאת אומרת הקפצת, את מתכוונת למה שאני חושב? מפני שאני לא זוכר דבר כזה".
"בוודאי שאתה לא זוכר, נחרת כל הלילה, וכשלא נחרת קפצת, ולא נתת לי רגע של מנוחה. היום אנחנו קונים מזרן חדש, מזרון יציב נטול הקפצות".
לאחר עשרות שנות נישואים, יש מצבים בהם אני מבין שכל ניסיון התנגדות נועד לכישלון, ולכן עדיף להגיע להסכמה מרצון, במקום להיכנע כניעה משפילה לאחר ויכוח מיותר. וכך יצאנו לקנות מזרן חדש.
בחנות הראשונה קיבל את פנינו מוכר חביב במיוחד, כנראה מדען מתוסכל שבטעות הגיע ממעבדות נאס"א למכירת מזרנים. הוא סקר בפנינו בקצרה, במשך 24 דקות, את תולדות התפתחות ייצור המזרנים מאז ישנו בני אדם על סירה קוצנית ואבן למראשותיהם, ועד לשינה בטיסות לחלל. בחיוך מלא שביעות רצון עצמית, חשף בפנינו מזרון חדש, שגם האסטרונאוטים האמריקנים ישנים עליו במעבורות החלל. הוא ניסה להמשיך ולתאר את יתרונותיו הפיסיקליים של המזרן, אך אשתי קצה בהסברים המייגעים, וביקשה לדעת את מחירו של המזרן עתיר המדעים. "תנסו קודם את המזרן", התחמק המוכר באלגנטיות, "אחרי שתחושו את תחושת החלל, למחיר לא תהיה חשיבות". אני ניצלתי את ההזמנה ומיד השתרעתי על המזרן, כדי לחוש, ולו לרגע, כמו אסטרונאוט. בחושיו המחודדים הבין המוכר שאני החוליה החלשה במשפחה, ומיד פנה אלי במתק שפתיים: "תרגיש איך המזרן מפנק את הגב שלך. הנה, קח גם כרית תואמת. תעצום עיניים ומיד תתמסר לתחושה נעימה של חוסר שיווי משקל". אשתי דווקא שמרה על שיווי משקל, וביקשה שוב לדעת מה מחירו של התענוג השמיימי. "10,000 שקל, מחיר מבצע רק ליומיים הקרובים, נשארו לי רק שני מזרנים מהסוג הזה. כדאי שתחליטו מהר". למשמע המחיר, תחושת הפינוק שפקדה אותי התחלפה בדקירות מסמרים, בעוד אשתי רמזה לי במבט חד לקום ולנתק מגע מהמוכר. האחרון הבין שעסקה כנראה לא תהיה וניסה ניסיון אחרון לפתות אותנו עם שתי כריות מתנה, אבל את אשתי לא קונים בכריות, והיא כבר שעטה במרץ השמור למסעי קניות לחנות הבאה.
מוכר אדיב ומעשי, קידם את פנינו ומיד הציע לנו לנסות שורה של מזרנים, מבלי לבזבז את זמננו בהסברים מיותרים. השתרענו על המזרן הראשון בתצוגה. "תקפיץ אותי", ביקשה אשתי, ואני עשיתי כמצוותה. המוכר הסמיק נבוך, והחל להסתכל לצדדים, בעודו מחפש את חיים הכט שיבוא ויאמר "מה אתה היית עושה במצב כזה?", "תסתובב ימינה, ועכשיו שמאלה, חזק יותר", המשיכה אשתי בניסוי. רק חסר שתבקש ממני לנחור, חשבתי, בעודי ממשיך בתרגילי המזרן, כאילו אני מתעמל אולימפי. עיני הקונים בחנות הופנו לכיוון הזוג המוזר, בעוד המוכר מנסה לשמור על חזות סולידית, ומסמן לעוזרת שלו לנוע לכיוון הדלת כדי למנוע בריחת קונים. הניסוי חזר על עצמו מספר פעמים, בעוד המוכר הפך בינתיים לשופט המנסה לקבוע את גובה ההקפצות בכל אחד מהמזרנים. "איזה מזרן נוח לך?", נזכרה אשתי לשאול גם לחוות דעתי. "המזרן של האסטרונאוטים", עניתי ומיד הבנתי שטעיתי. "כשתטוס לחלל תישן על מזרן כזה,
איתי תישן על מזרן ארצי, ובעיקר זול יותר", נתנה לי אשתי להבין שההחלטה בעצם נפלה. זה היה רגע מכריע בתהליך הקנייה. המוכר התעלם מקיומי והמשך המשא-ומתן התנהל בינו לבין אשתי, בעוד אני שרוע על אחד המזרנים, ממשיך לפנטז על טיסה לחלל, או על מדליה אולימפית בהתעמלות. "קום", העירה אותי אשתי מהשינה המתוקה, "תשלם בוויזה שלך", ובכך הסתכמה תרומתי הצנועה לקניית המזרן.
"צריך מזרן חדש", העירה אותי אשתי ימים מספר לאחר מכן. "מה קרה הפעם?", עניתי, בעודי מתלבט האם זהו חלום או סיוט. "מאז קנינו את המזרן, אתה ישן כמו דב בחורף. אני לא רגילה לישון ללא קפיצות מדי פעם". "אז מה לעשות?", שאלתי. "תקפוץ מדי פעם". קפצתי מהמיטה והלכתי לישון בספה בסלון.
