גם הטוב שברופאים אינו חולק היום על זכותו של המטופל שלו לבקש SECOND OPINION (=חוות דעת נוספת) אצל מומחה אחר על טיב הבעיה המטרידה אותו ועל המענה הרפואי האופטימלי לצרתו. SECOND OPINION אינה פוגעת במוניטין של איש. היא מגדילה את זווית הפרספקטיבה, הן את זו הנוגעת לדיאגנוזה, הן את זו המתבוננת בחלופות של זן הטיפול ובמגוון התהליכים הרציונאליים המובילים לריפוי ולעמידה בפני חולי חוזר. הטוב שברופאים, אלא אם כן הוא יהיר או מגונן על בלבדיותו מפחד ומחרדה סמויים, הוא הסמכות המציע לפציינט שלו לבקש SECOND OPINION. הוא יודע כי זאת לא רק זכותו של החולה אלא גם זכותו של רופאו. האתיקה הרפואית עצמה מחייבת ודורשת זאת.
אין מנוס מהקמת ועדת חקירה, לאומית, בינלאומית, היברידית, ממשלתית, משפטית - כל האפשרויות מונחות על השולחן בפרהסיה ועל שלחן קרואי השבעה המצטיינים בסודיות שאינה מתפוגגת אלא לאחר שמקיימים את החלטותיה. לכאורה משנה מאוד, אבל לאמת, לא משנה בעיקרו של דבר.
יקימו מה שיקימו ובלבד שכתב המינוי של ועדה כזאת יהיה כתב מינוי של SECOND OPINION אמיצה וממצה. לא רק ועדה של מי נתן את ההוראה, לא רק ועדה של מי הניח את המודיעין המקצועי הלקוי לפני הדיוטות היבשה המחליטים גם על האסטרטגיה וגם על הטקטיקה של מלחמות בים, לא מי לא הסביר בכלל, ומי הסביר אבל מאוחר מדי, ומי הסביר מה שאינו סביר, ומי הסביר בעולם מה שאי-אפשר להסביר אלא בקושי לחצי ישראל, לא רק על הממד המשפטי של עצירה בלב ים, אם היא מותרת אם היא אסורה, אם היא נסבלת או אם היא הכרח, לא אימת הסכינאים הרעים שעלו על הסיפון בכוונת מתכוון לחדור בדקירות את השריון הישראלי העמיד לפני טילים מתוחכמים להפליא, לא על המעצר של בריונים מגויסים ולא על השחרור שלהם ללא חיקור דין וללא משפט, לא על סולם ריכטר של הלחצים ועל ההיענות החפוזה, ולא אם ההיענות היא או אובדן גאווה לאומית או תבוסתנות או עצבים רופפים או מחשבה מדינית מרחיקת ראות. לא רק על אלה.
אנו צמאים ל-SECOND OPINION לא על המשט עצמו כהתקף חוזר ברצף של החולי, אלא על החולי עצמו. התיק הרפואי הוא תיק עב כרס, בעצם לא תיק, אלא הרבה תיקים, ספרייה, הכרך הראשון בלה כבר, אבל עדיין אפשר לקרא בו את הספרות של שלהי המאה התשע-עשרה, והכרכים לאחר מכן כרכים של תל חי, ושל חברון תרפ"ט, ושל מאורעות שנות השלושים של המאה העשרים, ושל בתי הזיקוק בחיפה ושל גוש עציון ושל מלחמת הקוממיות, ושל כל המלחמות וכל המבצעים וכל הפשיטות וכל פעולות התגמול וכל ההסכמים הגלויים והסמויים והוועידות והאינתיפאדות והקמפ-דייוידים והנשיאים והרוחות והגשם אין, ואין, ואין... תיק רפואי אדיר. הוא מעיד על תעצומות גוף ונפש של החולה המוכה מכות, שדי היה בהן למוטט יותר מכמה תריסרי מדינות ותיקות ואותו אף לא מכה מוטטה. שבע ייפול צדיק וקם, אבל אחר השבע ואחר שקם, ממתינות לו עוד שבע מכות אחרות ושוב הוא קם ושוב מחכות לו מכות חדשות בים, ביבשה ובאוויר, והתרופות, אולי סבלנותן המפליאה עוד עלולות חלילה להיוואש ולסגת מן המדף בלי שתרופות אמינות יותר תבואנה תחתיהן.
לכן חיוני לקבל SECOND OPINION, כדי לבחון אם אנו מאובחנים נכון, אם אנו חולים במה שאומרים עלינו ובמה שאנו בעצמנו אומרים לנו, או במשהו אחר הזקוק לתרופה אחרת. גם על טיבו של האויב אנו זקוקים ל-SECOND OPINION, גם על הטורקים, גם על האירופים, גם על האמריקנים, גם על התקשורת הבינלאומית, על האינטרנט, על הקמפוסים, על האינטלקטואלים והסופרים. בוודאי. זה חלק מן המשוואה. אבל נתחיל אצלנו.
נתחיל מבית. נתחיל עם הפציינט הקרוב לנו ביותר, אנחנו. נצא מן הדפוס שהוא כנראה עצמו חלק מן הסימפטומים של המחלה, על פיו מדובר פה על התנגשות בין צדק נבואי ותנ"כי לבין אי-צדק המוטבע גנטית בכל מי שאיננו בשר מבשרנו. נצא מן הדפוס הזה לא מפני שאנו מובסים, אלא מפני שהזירה העולמית אינה זירה של צדק או אי-צדק, אלא של התנגשות בלתי פוסקת בין זרמי אינטרסים עליו משיטים החזקים דוברות של צדק לתפארת הקישוט הפסוודו-אתי ולעיתים תדירות גם זה לא, ובהם מאשימים מראש את הצודק כשלוחו המחופש של השטן. הצדק הוא אזור מותניו של האדם הישר, אבל ראשו מוכרח להיות מעל למותן, בוחן ובודק מה מועיל, מה אפשרי, מה מחיה ומה קטלני. זה נשמע נורא פרגמאטי, נורא לא אידיאולוגי, נורא לא צדקני, אבל זאת האמת המהלכת בשווקים בהם עומד הדוכן שלנו. אנו רוצים SECOND OPINION על הכל, מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים, מן הים הגדול עד לבוא הערבה, מן ההתחלה ועד לימינו אלה, מכל מה שמעבר לגבול וכל מה שבתוך גבולותינו במדיניות ובביטחון ובדיפלומטיה, מרון ארד לא עלינו עד גלעד שליט במהרה כבר בימינו, ממעברי היבשה עד לסגר הימי, לא כדי לסגת חלילה מן הכורח הביטחוני והמדיני, אלא כדי לבחון אם אין דרך אחרת.
התביעה ל-SECOND OPINION היא תביעה פטריוטית, לא פחות אלא יותר, הרבה יותר מגילויי הפטריוטיות המוותרת על העימות עם המציאות ועל מציאת הפתרונות האופטימאליים לקיומנו המאושש כאן במלא מרחב המדינה שלנו ומכאן במלא מרחב הקהילייה הבינלאומית.
בחקירה מעין זו, לא מספיק להקים גוף חוקר. בחקירה כזאת כולנו גוף חוקר. יש לכך סיכוי? מוכרח להיות לכך סיכוי. האלטרנטיבה היא קריסת מערכות.
