בעשרות השנים האחרונות הייתה לטורקיה מטרה אסטרטגית עליונה: הצטרפות לאיחוד האירופי. לשם כך היא שינתה את כלכלתה, שינתה חלק מחוקיה, הסבירה פנים לתיירים וכרתה ברית אסטרטגית עם ישראל.
הטורקים הניחו, בצדק מסוים, כי ישראל היא הדלת לעולם המערבי. הידידות המופגנת עם ישראל יצרה לטורקיה תדמית של ארץ מערבית, ליברלית ומתקדמת. הלובי היהודי בארה"ב "עבד" קשה למען האינטרסים הטורקיים והצליח למנוע שם ובארצות אחרות את ההכרה בשואה הארמנית. הקשרים הכלכליים הביאו ברכה לכלכלה הטורקית. הקשרים הצבאיים העלו את רמת הצבא הטורקי במדרגה אחת לפחות. התיירות הישראלית, למרות יחסה הקטן בכלל התיירות בטורקיה, גרמה לפריחה כלכלית רצינית באזורים מסוימים.
אך, למרות כל זאת, ובעיקר בעקבות עלייתה לשלטון בטורקיה של המפלגה האיסלאמית, אירופה דחתה את צירופה של טורקיה לשורותיה לשנים רבות.
ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, הבין נכון את המצב והפנה את מבטו מערב למזרח. ואת מי הוא מצא שם? את סוריה ואירן. המפנה היה בלתי נמנע וההתקרבות והידידות הפכו במהרה לציר שבסיסו אירן, סוריה וטורקיה, ואני צופה בעתיד הנראה לעין הצטרפות של עירק, לבנון וירדן. כמו שהמחיר להצטרפות לאירופה היה הידוק היחסים עם ישראל, כך מחיר ההצטרפות לגוש המזרח תיכוני הוא הינתקות מישראל.
ארדואן לא יכול להרשות לעצמו לבצע את ההינתקות במכה אחת. זה היה צורם ושקוף מדי. הקהל החילוני, ואולי גם הצבא, היו מגיבים בחשדנות ובפעילות מסוימת שעלולות היו להפיל את שלטונו. לכן זה בא ב"פרוסות", כל פעם בתואנה אחרת.
חוץ מזה, בציר המזרח תיכוני שאירן מובילה אותו, לארדואן היה תפקיד. תפקיד שר החוץ של הציר, האיש שיכול להיכנס בקלות ולהתקבל בכבוד בכל בירה מערבית. הוא האיש שיכול לרכך את ההתנגדות לגרעין האירני ולבלום את הסנקציות המגבשות נגדו. די אם ניזכר בהצהרות שלו בשנה האחרונה ובהסכם המצחיק שחתם עם סלסה הברזילאי לאחסון האורניום האירני. כל זה מוכיח כי ארדואן הפך לידה הארוכה של אירן, לשם בלימת המתקפה הדיפלומטית נגדה, ולשמש כסות לפעולות שנועדו להגדיל ולהגביר את השפעתה.