המהומה בבית אל שלשום החזירה אותי כמה שנים אחורה. הימים ימי מלחמת לבנון השניה, עוד לפני שהיא הוכרזה כמלחמה ולא כמערכה. עם ישראל כולו נרתם למען ההסברה, אחוזי הגיוס למילואים הרקיעו שחקים ולא היה צורך להסביר למה אנו נכנסים לבוץ הלבנוני שוב.
ראש ה
ממשלה דאז,
אהוד אולמרט, במהלך המערכה, נאם על מטרות הלחימה. הוא טען כי ניצחון בה יקל עליו לבצע את תוכנית ההתכנסות. ברגע שהוא אמר את זה אבדה האמונה בצדקת הדרך. במרכז הנקודה הכי מלוכדת בעם - שעת מלחמה, הוא בחר להזכיר מחדש את המחלוקת העצומה של אותם ימים - ההינתקות מיהודה ושומרון.
בספרו "מקום תחת השמש" כותב נתניהו כי הקפאה היא תחילת הניתוק מישובי יש"ע. כעת, בשעה שהוא דורש מהאופוזיציה להתאחד עימו אל מול לחצי אומות העולם, דווקא אז הוא משלח את פקחי ההקפאה על מתנחלי בית אל, כשברור שהם אינם פעילי שלום, בטח לא כשזה מגיע לזכותם הבסיסית לגידול טבעי,כפי שהוא עצמו אמר.
כשפקחי ההקפאה נכנסו לבית אל הם באו מתוך מטרה לבצע את המשימה בנחישות וברגישות, כפי שבאו חיילי השייטת למרמרה וכפי שבאו אותם חיילים יס"מ לעמונה ולגוש קטיף. כעת לא רק שפעילי שלום, טרוריסטים מקבלים את אותו טיפול לא זוכים
מתנחלים, אלא גם במהלך הקרב על דעת הקהל העולמית, עת בה על כולנו להלחם, פונים נתניהו ופקחיו להכות בימין. בנחישות וברגישות.
