פרשת השבוע, פרשת קרח, היא ההשראה לאחת האמירות המפורסמות של חכמינו בפרקי אבות. "כל מחלוקת שהיא לשם שמים - סופה להתקיים; ושאינה לשם שמים - אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? - זו מחלוקת הלל ושמאי. ואיזו היא מחלוקת שאינה לשם שמים? - זו מחלוקת קרח וכל עדתו".
הקורא תוהה: כיצד אבדיל בזמן אמת, ואולי אפילו מראש, בין שני סוגי המחלוקת? שמא תאמרו: אמתין לראות האם היא מתקיימת או לא - והרי זה יהיה מאוחר מדי. שמא תאמרו: אראה על מה המחלוקת - וגם בכך אין סימן מובהק, שהרי לכאורה כל טענותיו של קרח היו לשם שמים ובענייני שמים.
מה טען קרח כלפי משה ואהרן? "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?!" על פניו נראה, כי קרח ביקש להעניק לכל העם את מדרגת הקדושה העליונה לה זכו משה ואהרן. ליתר דיוק, הוא טען שכל העם כבר זכה למדרגה זו, בזכות השראת השכינה בתוכו, ולפיכך אין למשה ואהרן כל יתרון המצדיק את עמדת המנהיגות שלהם.
חז"ל מוסיפים ומספרים, במדרש ידוע מאוד, כיצד ניסה קרח להראות שאת המצוות בדה משה מליבו. הוא מילא בית בספרי תורה ושאל את משה האם בית זה חייב במזוזה. כאשר השיב משה בחיוב, לגלג קרח: חתיכת קלף אחת טובה יותר מעשרות ספרי תורה? וכך עשה גם בציצית: הלביש את אנשיו טליתות שכולן תכלת ושאל האם הן חייבות בציצית. שוב ענה משה בחיוב, ושוב לגלג קרח: פתיל אחד טוב יותר מבגד שלם? המצוות הללו בלתי הגיונות, פסק קרח, ומכאן שלא ייתכן שניתנו בידי מלך מלכי המלכים, אשר אין חקר לתבונתו ואין קץ לבינתו.
ושוב: לכאורה קרח עוסק בענייני שמים. הוא אינו תוהה על מצוות שבין אדם לחברו, ואף בעוסקו במצוות שבין אדם למקום - הוא מתמקד בשתיים מן החשובות ביותר, אלו המציינות את ביתו של היהודי ואת הופעתו החיצונית. שאלותיו נראות הגיוניות וכמתבססות על אמונה עמוקה בבורא עולם.
משה מפענח מיד את כוונותיו האמיתיות של קרח: "וביקשתם גם כהונה?!" קרח אכול קינאה באהרן ובניו שזכו בכהונה והועדפו על פניו. המחלוקת שלו רחוקה מלהיות אידיאולוגית או עניינית, וכל כולה - שאפתנות אישית.
כך גם מי שהסתפחו לקרח. דתן ואבירם, בני שבט ראובן, מוחים על כך שהבכורה ניטלה משבטם וניתנה ליהודה (שנשיאו עומד בראש הנשיאים) וליוסף (המקבל שני חלקים בארץ). העובדה שיעקב הוא שציווה על כך לפני מותו, אינה מקלקלת את הטרוניה שלהם. ואילו 250 הנשיאים, אומרים חכמינו, היו בכורות אשר הפסידו את השירות במשכן ובמקדש לשבט לוי לאחר חטא העגל. בקיצור: חבורה של פוליטיקאים קטנים, שכל מעייניהם בכבודם האישי.
אז משה הבין בדיוק מה ניצב בפניו. אך כיצד נוכל אנו להבדיל בין החולקים לשם שמים לבין החולקים לשם עצמם? דומה, שהדרך הטובה ביותר היא להסתכל כיצד הם מתייחסים לבני מחלוקתם.
ראו את המסופר בפרשתנו על התנהגותם של קרח ועדתו. "וייקהלו על משה ועל אהרן" - הם אינם מתחילים בדיון ענייני אלא מיד מארגנים הפגנה. "ומדוע תתנשאו על קהל ה'?!" - הם אינם שואלים כדי לקבל תשובה אלא יורים האשמה המנוסחת כעובדה.
משה קורא לדתן ולאבירם - ותגובתם: "לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר? אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם! העיני האנשים האלה תנקר?! לא נעלה!" הם כלל אינם מוכנים לשמוע את הצד השני, ומגיבים בחוצפה על בקשה מנומסת לקיים שיחות.
העימות מגיע לשיאו, ואז "ויַקהל עליהם קרח את כל העדה" - במפגן כוח הגובל באיומי אלימות כמעט בלתי מוסווים. רק בפרשה הקודמת, בחטא המרגלים, ראינו כיצד היו בני ישראל מוכנים לרגום באבנים את כלב ויהושע; לא יהיה זה מופרך לשער, שגם הפעם ריחפה אלימות באוויר.
כעת נעבור לקצה השני של הסקאלה - אל הלל ושמאי ואל תלמידיהם. הגמרא מספרת לנו (מסכת יבמות, דף י"ד): "אף על-פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל, אלו אוסרים ואלו מתירים, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי. ללמדך שחיבה ורעוּת נהגו זה בזה, לקיים מה שנאמר: והאמת והשלום אֶהָבו".
מאות מחלוקות בין בית שמאי ובית הלל מפוזרות במשנה ובגמרא. אף לא אחת מהן מנוסחת במידה כלשהי של חריפות. לעיתים נאמר בפשטות: בית הלל אומרים כך, ובית שמאי אומרים אחרת. לעיתים מצוטט הדיון בין הצדדים: אמרו בית הלל טענה אחת, השיבו להם בית שמאי בטענה נגדית, וכך הלאה. יש גם מקרים בהם מסופר לנו, שצד אחד קיבל את דעתו של האחר והורה כמותו. וכל אלו - בלי אף מילה שאינה עניינית, בלי אף רמז להתנגחות אישית, בלי אף תחילתו של עלבון.
כך נראית מחלוקת שהיא לשם שמים: כל כולה ממוקדת בעניין הנדון, בניסיון לשכנוע, בכבוד הדדי. כל בוקר הגיעו תלמידי בית הלל ובית שמאי לבית המדרש, התיישבו זה ליד זה והחלו לדון ולהתווכח. איש מהם לא סירב לבוא, איש מהם לא נמנע מלשבת מול בר פלוגתו.
כמו תמיד בסיפורי התורה, גם כאן יש לקח מוסרי לדורות. כאשר אנו רואים מחלוקת העוסקת לכאורה בענייני שמים, במצוות, בדברי תורה, אך מתנהלת בצורה בוטה ותוך עלבונות ופגיעות - מותר לנו לכל הפחות לחשוש, שבעצם זוהי מחלוקת ממניעים אחרים לגמרי, מניעים אישיים, מניעים כספיים, מניעים של כבוד וכל יתר מרעין בישין.
כאשר אנו רואים שציבור המתיימר להיות שומר מצוות פוסל את מי שאינו סובר כמותו, מרחיק את מי שאינו חי כמותו, מפריד בין בני אדם לפי מוצאם, מתנכר לחוזרים בתשובה ולגרים - מותר לנו לכל הפחות לחשוד, שאין הם נוהגים כפי שהורו לנו חכמינו שיש לנהוג.
כאשר אנו רואים מחלוקות שכאלו והתנהגות שכזו, מותר לנו לכל הפחות לשאול את עצמנו, האם הללו באמת הולכים בדרכי בית הלל ובית שמאי, או שמא דווקא קרח הוא שהפך להיות מורה דרכם.