היום חגגתי את יום ההולדת התשיעי שלי, במערת המכפלה. זו המערה בה קבורים אדם וחווה, אלה שהורישו לנו את החטא הקדמון, ואברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, אלה שהתקינו לנו אמצעים ודרכים לתקן את החטא הקדמון הזה. זו המערה שאליה מתכנסות כל הנשמות לאחר שהן יוצאות מן הגוף, ומשם, במנהרת אור, אותה ראו אלפי אנשים מכל הדתות לאחר שחוו מוות קליני וחזרו לחיים, הן נשלחות כל אחת למקום המיועד לה.
קצת מוזר שאשה בגילי תאמר שהיא חוגגת את יום ההולדת התשיעי שלה. אבל זה בדיוק מה שאני חווה היום, ראש חודש תמוז, תש"ע.
לפני תשע שנים בדיוק, בראש חודש תמוז תשס"א, ביום רביעי, פגש בן זוגי את האישה שהייתה פעם השכנה שגרה ממולנו, ועברה לגור במיאמי, פלורידה. היא סיפרה לו שהיא לומדת שם קבלה, והוא ביקש ממנה שתבוא אלינו ותספר לי על כך, כי גם אני מתעניינת בקבלה.
ההתעניינות שלי עד אז הייתה תיאורטית ווירטואלית לגמרי. הייתה בי מין משיכה לעולם הזר, המוזר והקסום הזה, אבל לא עשיתי עם זה עדיין שום דבר. ניסיתי כמה פעמים לצלצל למקום שנקרא המרכז לקבלה, אבל התשובות שהם נתנו לי לא הניחו את דעתי, ולא הטרחתי את עצמי לבוא בעצמי לשם.
בינתיים תרגלתי דרך מיוחדת במינה, שנקראת "סידהה יוגה", כלומר היוגה של הקדושים. זו דרך רוחנית באמת מיוחדת, הגורמת לאדם התעלות רוחנית אדירה באמצעות שירה ווקאלית של טקסטים קדושים בסנסקריט.
הגעתי לחוויות רוחניות אדירות, ישבתי שעות על גבי שעות במדיטציה, עם רגלים משוכלות, ראיתי גלגולים קודמים שלי ושל אחרים, ובכל זאת לא הרגשתי ש"הגעתי הביתה".
עד שהלכתי עם י, השכנה לשעבר, ביום רביעי, ראש חודש תמוז תשס"א, למרכז לקבלה בתל אביב.
ברגע שנכנסתי לשם, הרגשתי מה שחיפשתי כל חיי. ידעתי ש"הגעתי הביתה". מה שהתרחש שם היה פשוט פיצוץ אטומי. אין לי מלים אחרות לתאר את החוויה שחוויתי. כל מה שהנשמה שלי שאלה, כמהה, רצתה והתגעגעה, מצאתי שם.
הרגשתי כמו הלך צמא במדבר, שהלך, הלך, הלך, חיפש מים לחיות את נפשו, וכל פעם מצא שלולית, או מקווה מים קטן אחר, ושם רווה את צימאונו, אבל באופן חלקי בלבד. הצימאון הבסיסי נשאר, כי השאלות הקיומיות הבסיסיות לא קיבלו מענה מספק.
עד שהגעתי למרכז לקבלה. שם התוודעתי למקור מים בלתי נדלה, שאני מקבלת ממנו שפע בכמות ששווה בדיוק למאמץ אותו אני משקיעה כדי לקבל את השפע הזה. אם המאמץ קטן, אני מקבלת כמות קטנה. אם המאמץ גדול, הכמות גדלה בהתאם.
ואני עדיין שותה. עדיין אני אותו הלך המחפש את השפע, אלא שעכשיו הוא כבר מצא את המקור, הוא רק צריך לעבוד קשה יותר ולהתאמץ כדי להשיג מה שהוא מחפש. וככל שהוא עובד קשה יותר ומתאמץ יותר, השפע גדל, ואין סוף לגדילה הזו, כי היא הולכת ושופעת וגדלה כל הזמן, ואפשר לראות את האור בקצה המנהרה, אותה מנהרה הקיימת במערת המכפלה.
אותה מנהרה בה ביקרתי היום, וחגגתי בה את יום הולדתי התשיעי. כי לפני תשע שנים, כאשר הגעתי למרכז לקבלה, זכיתי בחיי פעם נוספת, ונולדתי מחדש.
כבר לא אותו אדם אני לא אותו אדם שהייתי לפני ראש חודש תמוז תשס"א. אותו אדם עצבני, מרוט, הנתון לחסדי השעה, הדואג מה יהיה מחר, ואיזו צרה תיפול על ראשנו. איזו מלחמה תפרוץ, האם יהיה כסף לגמור את החודש, מה יהיה על הילדים שלי החיים בעולם חומרני כה פרוץ, הנתונים לפיתויים רבים כל כך.
אותן דאגות שנראות לכולנו דאגות בסיסיות, לגיטימיות, אלא שהן מקצרות את ימינו, מכיוון שאנו חיים בספק בלתי פוסק, בחוסר ודאות תהומי, הגורם לנו לנסות למצוא משככי כאבים מסוגים שונים, כדי לא לחוות את חוסר הודאות הזה, הגורם לכאב רב כל כך.
הגעתי אל מקור החיים בראש חודש תמוז, אותו חודש השולט על מזל סרטן, אשר כשמו כן הוא. בחודש הזה נזרעים הזרעים למחלת הסרטן, והם נגרמים מרגשות שליליים, כמו כעס, שנאה וקנאה. ואכן, גם היום וגם בשנת תשס"א חל ראש חודש תמוז בפרשת קורח, שנותנת לנו חיסון רוחני כנגד מחלת הקנאה. כולנו מקנאים בצורה זו או אחרת, כאשר אנו רואים אצל מישהו אחר משהו שאנו מאוד רוצים, אבל אין לנו, ולו יש. ואנו לא יודעים עד כמה הרסני הרגש הזה, הרוצה מאוד משהו שלא שייך לנו. במקרים רבים גורמת לנו הקנאה באדם שזכה לקבל מה שרצינו ולא קיבלנו, לשנוא את האדם הזה על לא עוול בכפו, רק מפני שזכה בהצלחה יתירה במקום העבודה וקיבל את הקידום שכל כך רצינו, או שזכה בפיס ואנחנו לא יכולים לגמור את החודש, או שיש לו ארבעה ילדים ואנחנו לא יכולים להיכנס בכלל להריון.
קורח היה אדם שנראה היה שיש לו הכל. הוא היה לוי, מנהיג בעל השפעה ומעמד, הייתה לו משפחה, וגם היה עשיר עד כדי כך שעד היום, כשרוצים לומר על מישהו שהוא עשיר מאוד, אומרים עליו שהוא "עשיר כקורח". אבל כל מה שהיה לו לא הספיק לו. הוא רצה מה שלא היה שלו, הוא רצה גם את הכהונה. והוא סחף אחריו מאתיים וחמישים איש, שנספו יחד עמו כתוצאה מהקנאה חסרת הגבולות שלהם.
ובכל זאת, קורח היה אדם בעל רמה רוחנית גבוהה מאוד. נשאלת השאלה, כיצד נופל אדם במדרגה רוחנית גבוהה כמוהו למלכודת הקנאה?
קורח עשה בעצם מה שצדיקים רבים עשו, כדי ללמד אותנו את הקשר בין הסיבה לתוצאה. קורח בא ללמד אותנו את התוצאות ההרסניות של הקנאה. הוא כביכול "נפל" אל מלכודת הקנאה, כדי להראות לנו שכל מי שנופל במלכודת הזו מאבד את הקשר עם האור, ומאבד את עולמו.
ואכן הוא הותיר רושם כביר לדורות. כל מי שקורא את פרשת קורח מבין מיד שלא כדאי לו לקנא. שהתוצאות של הקנאה הן מוות רוחני. כל מי שמקנא נכנס באופן אוטומטי למצב מודעות שמזיק לו, מצב מודעות של קרבן, של אדם מתלונן ומאשים, שלא רואה את הטוב שבחייו, שלא רואה מה יש לו, אלא בעיקר מה אין לו.
כשאנו נופלים למצב מודעות כזה, מיד נחסמות בפנינו דלתות שהיו פתוחות קודם לכן. אנו משדרים החוצה את השליליות, והיא חוזרת אלינו כבומרנג.
ואז אנו לא רואים הזדמנויות שעומדות בפנינו, ומחמיצים אותן. אנו מפרשים לא נכון את הדברים שמתרחשים בחיינו, ורואים בהם דברים שליליים, בעוד שלמעשה הם הזדמנויות לגדול מבחינה רוחנית.
גם אני נפלתי למלכודת הקנאה, וזכורה לי בעיקר התרחשות אחת, כאשר הייתי בבית ספר תיכון. הייתה נערה אחת שנראה היה שיש לה כל מה שאין לי. היה לה שער חלק ארוך, ולי היה שיער קצר מתולתל. היו לה עיניים כחולות נפלאות, ולי היו משקפים. היה לה עור פנים חלק ונפלא ורענן, ולי היו פצעי בגרות. היה לה חבר קבוע, ולי היו כל מיני חברים מזדמנים.
וכל פעם שראיתי אותה, הרגשתי בלבי מדקרות קנאה. פעם אחת חזרנו ממחנה עבודה באוטובוס. אני זוכרת את זה כאילו זה היה היום. היא עמדה שם כמו מלכה, יפה וזוהרת, ואני עמדתי לידה, והרגשתי כל כך קטנה, מיותרת ומכוערת. הרגשתי שאני מקנאה בה, ורציתי מאוד להפסיק לקנא, כי לא יכולתי לסבול את הרגש הנורא הזה, שהפך אותי למין מקקית קטנה לידה. רציתי להרגיש טוב עם עצמי, להפסיק לקנא, אבל לא ידעתי איך. הרגש הזה הציק לי כל הזמן, עד אותו יום לפני תשע שנים, בו זכיתי בחיי מחדש, ולמדתי להתגבר על כל הרגשות השליליים שבתוכי, כולל הקנאה.
מאז אני זוכה בחיי כל יום מחדש. כל יום נולדת מחדש, כי כל יום הוא מלחמה חדשה, הזדמנות חדשה, אנרגיה חדשה. כל יום הוא התחדשות מיוחדת, התרגשות מיוחדת. אני חווה אותה התרגשות שחוויתי כאשר הייתי ילדה, והיום החדש היה מפציע, והרגשתי בלבי את ההזדמנויות שעומדות לגלות את עצמן בפני אותו יום. לא ידעתי מה תהיינה ההזדמנויות הללו, אבל התרגשתי מעצם אי הידיעה, שגרמה לי להתרגש מההפתעה. כל יום הופתעתי מחדש. התרגשתי כי קיוויתי לפגוש מישהו או משהו חדש, שיגרום לי לריגוש חדש. כל היום היה מתנה חדשה.
במשך השנים הלכה ההתרגשות הזו ופחתה. קשיי היום יום שחקו את ההתרגשות , ומצאתי את עצמי קמה בבוקר מתוך דכדוך ויאוש, כי הפסקתי לקוות. האכזבות הרבות שחוויתי שרטו בי שריטות עמוקות, שלא הגלידו, וקשה היה לחוות את השמחה הראשונית, הבסיסית, של ילד/ה המתעורר/ת אל יום חדש.
אבל לפני תשע שנים זכיתי מחדש שוב בהתרגשות הזו. כל יום ידעתי שמצפה לי משהו חדש, נס חדש, קטן או גדול. שפע מסוג כלשהוא, קטן או גדול. שמחה כל שהיא , קטנה או גדולה. ולמדתי גם לראות שככל שמשהו קטן יותר, הוא בעצם גדול יותר. ולכן כל שמחה הכי קטנה היא פתח לשמחה הכי גדולה, וכל נס הכי קטן הוא פתח לנס הכי גדול.
וכך הפכו חיי לגן שעשועים ענק, שבו אני הולכת ובוחרת את ההזדמנויות שבחיי, שכל אחת מהן היא מתקן שעשועים אחר, הגורם לי עונג אחר, התרגשות אחרת, סיפוק אחר.
אשרי שזכיתי באור, וכמו ביאליק בשירו המפורסם, גם אני לא זכיתי באור מן ההפקר. זכיתי באור כי מאוד חסרתי אותו, כי מאוד רציתי בו, ואני זוכה בו כל יום מחדש כי אני מתאמצת בכל כוחותי לזכות בו שוב, והוא גומל לי על כך שבעתיים.
