דוד ואני מתכננים להרים מתישהו פרויקט של ממש, אבל עוד לא יצא לנו לעשות את זה. עד אז אני מארח אותו בפרויקטים שלי, והוא מארח אותי בשלו. כך למשל כתבתי את מילות השיר 'ישר-אל' לאלבומו החדש 'העולם שאני מצייר'. אבל רגע, אפרופו שם האלבום - מהו העולם שדוד מצייר? "עולם אוטופי מקסים", הוא מסביר. "אני משתדל לשמר בתוכי את התמימות הילדותית. למרות שככל שמתבגרים הופכים מחוספסים יותר, היצירה שלי מחוברת מאוד למקום התמים והנקי של הילד. העולם שאני מצייר הוא עולם שבו פועלים על-פי הקוד 'ואהבת לרעך כמוך'. זה עולם שבו יש אהבה, הערכה, רגישות ועוצמה שנובעת מתוך אחדות". אם לדבר על תחושותיי, אני מרגיש שבאלבום הזה קרה לך משהו אחר. האלבום חשוף, ישיר. מצד אחד מופק מאוד - ומצד שני בגובה העיניים. "האלבום הזה הוא פרי עבודה משותפת עם טל ירדני, שעיבד והפיק אותו. בעבר היכולת שלי לשיר בכל מיני גבהים וצבעים ווקאליים השפיעה מאוד גם על כיוון ההפקה, אבל הפעם טל הצליח ליצור עיבוד מודרני ששומר על משהו קלאסי. השירה שלי נבעה למעשה מתוך הטקסט. פשוט אמרתי את הדברים שרציתי לומר, באופן הכי קרוב. הלכתי יותר עם המילה הכתובה. לא היה לי צורך להוכיח דבר לאיש, ולכן יש בדיסק משהו הרבה יותר משוחרר ואישי. "אגב, אתה מבחינתי עובר תהליך נפלא. בשירים המקסימים שכתבת בעבר הייתה תחושת כאב גדולה, ואילו היום המסרים שלך נשארו עמוקים מאוד, אך עם תחושה שאתה כותב מתוך שמחה. ממש 'הפכת מספדי למחול'. הלימוד שינה אצלך את הגישה ליצירה?" באלבום האחרון ניסיתי לבטא את כל מה שאני לומד. מתבהר לי יותר ויותר שאנו רואים את האחר, אך תמיד בהתניה. אנו חיים בעולם מותנה, שבו בלי רע אין טוב. לכודים בחמישה חושים שדורשים סיפוק תמידי, ואנחנו צריכים להתעלות מעליהם. צריך להבין שאנחנו בעצם מערכת אגואיסטית שרואה את הכול דרך הסיפוקים שלה, בלי שנבין שהחושים האלה הם הכלא שלנו, המפריד אותנו מלאהוב באמת את האחר. להתעלות מעל הדעת זו עבודה קשה. דוד מבקש שאספר לו על התהליך שבו התחלתי לאחרונה להלחין שיעורים. "אני מתמצת משפטים שנאמרים בשיעור ומלחין אותם", אני מסביר, "וכך למעשה בפעם הראשונה אומר משהו שהוא לא שלי, דברים שאף פעם לא חשבתי לומר בעבר. אני מקשיב לדברים, והם כל כך חזקים ומצליחים לחדור לתוכי. אני מקבל כל יום מחדש סטירות כואבות, ומבין עד כמה אני זקוק לאנשים ולחברה כדי לעשות וליצור. אם זה תלוי רק באופי שלי - אני לא קם מהמיטה; אבל כאשר יש אדם שעושה איתי דברים ביחד, אני מיד מרגיש צורך לעשות למענו. כך אני מקבל כוחות לקום ועושה משהו עם עצמי. יש בי רצון עז להרגיש בתוכי את הבורא הטוב והמיטיב, ולהאמין שמגיע לי להרגיש זאת". היית רוצה להפיץ את המוזיקה שלך בעולם? דוד שואל. אני שונא טיסות, לא מסוגל לחשוב על זה. אני גם מאוד מחובר למשפחתי, ורק המחשבה לעזוב אותה לתקופה, גם אם קצרה, קשה לי מאוד. איך אתה מוצא את הכוחות והמסירות לעשות את זה? "לפעמים פרספקטיבה של מרחק עוזרת לראות דברים בבהירות. גם אני מאוד מחובר למשפחה ומשתדל לנסוע רק לתקופות קצרות, אבל השירה והקשר הבלתי אמצעי עם הקהל מביאים אותי למקומות ומפגשים מופלאים, ברוך השם. לדוגמה, כששרתי לבן של מרטין לותר קינג ולביל קלינטון את 'אבינו מלכנו', מול קהל שלא הכיר את המוזיקה היהודית, הרגשתי שאני פותח ערוץ חדש ללבם. או כששרתי את 'הללויה' מתוך תהילים, מול האפיפיור וקהל נוצרי רב. שרתי בעברית כשעליי שרשרת עם מגן דוד ענק. זו תחושה שאין דומה לה. גם כשאני שומע אותך שר - כמו לדוגמה כשכתבת את 'כל הכוכבים' והשמעת לי את השיר בפעם הראשונה – אני מרגיש שאתה מרחף ומתחבר לעולמות עליונים. יש לך אפשרות לגעת בכל כך הרבה לבבות".
|
|
|
[צילום: יח"צ]
|
|
|
ד'אור: "יש משהו אנוכי מאוד בלסחוב את כל המשפחה לארץ זרה ולנתק את ילדיי מהמקום, מהשפה ומהחברים רק בשביל הקריירה של אבא. סבא שלי ואחיו היו מייסדי הציונות בלוב. אבי ואחיו ברחו לארץ ישראל בספינות מעפילים. אצלנו בבית מסורת ואהבת הארץ הן ערכים שינקנו משחר ילדותנו. לכן, עם כל הפיתוי שבדבר, אין לי כוונה לעבור למדינה אחרת" | |
|
|
|
באשר לקריירה הבינלאומית שלו, דוד מספר משהו שלא ידעתי עד כה - הוא הקליט אלבום בטייוואן שהגיע לפלטינה, כשכל ההכנסות נתרמו לילדים רעבים בארץ ובעולם. עם זאת, הוא לא מסתנוור מהצלחה מעבר לים. "צריך להבין שלא ניתן לנהל קריירה בחו"ל בשלט רחוק. על-מנת להצליח במקום מסוים, צריך לחיות בו. מי כמוך יודע כמה זמן ויחסי ציבור נדרשים לאלבום כדי להצליח בישראל. מדובר בכמעט שנה של קידום מכירות, אז בחו"ל תכפיל את זה פי כמה וכמה, באופן יחסי לגודל המדינה שבה אתה רוצה להצליח. היו כמה הצעות מעניינות מצד חברות תקליטים זרות, אך בכולן היה סעיף שדרש ממני לגור בארץ אחרת, ומבחינתי זה לא בא בחשבון. אני אוהב את הארץ שלנו, מחובר אליה בנימי נשמתי, וזה המקום שבו אני רוצה שילדיי יגדלו. "יש משהו אנוכי מאוד בלסחוב את כל המשפחה לארץ זרה ולנתק את ילדיי מהמקום, מהשפה ומהחברים רק בשביל הקריירה של אבא. סבא שלי, שעל שמו אני קרוי, יחד עם אחיו אליהו, היו מייסדי הציונות בלוב. אבי ואחיו ברחו לארץ ישראל בספינות מעפילים. אצלנו בבית מסורת ואהבת הארץ הן ערכים שינקנו משחר ילדותנו. לכן, עם כל הפיתוי שבדבר, אין לי כוונה לעבור למדינה אחרת. כאן ביתי". איך נראית קריירה של זמר ישראלי בחו"ל? איך העולם מתייחס לעובדת היותך יהודי וישראלי? "היות שאני מגדיר את עצמי בגאווה כזמר מישראל, יש לעתים הפגנות או גילויי איבה, אבל אני משתדל לא לתת לזה כוח ומשמעות. תפישת העם היהודי בעולם היא אמביוולנטית מאוד. יש הרבה בורות, שמתערבבת עם דעות קדומות ופחדים. אני מרגיש שאם היינו יותר מדויקים עם עצמנו, ויותר חד-משמעיים במסרים שאנו שולחים לעולם - גם אם אלו מסרים שהאחרים לא רוצים לשמוע - היחס אלינו היה שונה. התרחקנו מאוד משורשינו וממהותנו. אנו מנסים כל הזמן למצוא חן בעיני העולם, ומשום מה, ככל שאנו משתדלים - כך אנו פחות מוצאים חן. אני מאמין שאם ננהג על-פי הקוד המוסרי היהודי, אם נתאחד באהבה, נרגיש עוצמה אדירה ויוקל לנו". אם כבר מדברים על ישראל, איפה אנחנו חיים בכלל? מי היא ישראל של הימים הנוכחיים? "הדימוי שאני רואה לנגד עיניי הוא של סערה במדבר. יש לנו עם נפלא ביסודו, אבל אנחנו מבולבלים מאוד. האיכות האנושית כאן מדהימה, אך לא ברור מה אנו רוצים ולאן אנו הולכים. הקודים המוסריים של העבר השתנו. דברים שלא העזנו לעשות בעבר מסיבות מוסריות - באופן אישי וכעם - אנו עושים היום ואף בגאווה. העושר הפך להיות מלך, מושא התשוקות והשאיפות. התרחקנו ממהותנו, אנו מנסים לחקות עמים אחרים. וחיקוי, כדרכו של חיקוי, אף פעם לא יהיה הדבר האמיתי. יש תחושה שאנו נגררים למקום לא ברור". צריך לקרות משהו רע כדי שנתפכח, לדעתך? "חס וחלילה. אני מייחל ליום שבו המסך ייפתח ונוכל לראות. הקשר שלנו כיהודים הוא חזק, ויש לנו ערך מוסף שאם מבינים ומקבלים אותו - התמונה מתבהרת". זה נשמע יפה, אבל היום לדוגמה ישבתי עם צוות מרוסיה, שהתבקשתי לכתוב מוזיקה להפקה קולנועית גדולה שעליה הם עובדים. הם שאלו אותי קצת על ישראל, והיו בשוק מהדברים שסיפרתי להם. מצאתי את עצמי מספר שיש פה 800 אלף משפחות רעבות, שיש כמעט מדי יום גילויים על בכירים מושחתים, ובכלל שיש מלחמות אחים. הם חשבו שזה קורה רק אצלם. אני לומד שכל אדם בנוי כך שקשה לו לראות את האחר. יצר האדם רע מנעוריו. התכונה הזו נקראת רצון, ויש לה איזו אבולוציה. יש רצון להיטיב לא עם האחר אלא עם עצמך, ולפעמים עושים זאת על חשבון האחר. ואני תוהה אם לא צריך לקרות משהו רע שישנה ויעורר. "צריך לזכור שיש לנו זכות בחירה. אני מאמין שטוב ורע קיימים בעולמנו בדיוק באותה מידה, אחרת לא הייתה לנו בחירה אמתית. אם היה יותר רע בעולם או יותר טוב, הנטייה הטבעית הייתה לבחור במקום שבו יש יותר. אולם בגלל שהחלוקה היא בדיוק חצי-חצי, ניתנת האפשרות לבצע בחירה אמתית כל בוקר. אני מאמין שבמידה שנבחר להיות טובים יותר, ישתנה משהו במציאות שלנו".
|
|
דוכין: במקום שאליו אני מחובר, של הכרת הרע, יש חוסר סיפוק תמידי, וכמובן קיים החשש שמה שאני עושה עכשיו יפסיק לספק אותי. בעיקר אצל גברים, הצורך בסיפוקים הוא עצום. כל הזמן רוצים למלא. במסעדה יש מפגש אמתי עם החיים, עם השוק, ופתאום אני עם הבטן הגדולה שלי מרגיש אנרגיות חיוניות, קם בבוקר ועושה משהו מוחשי | |
|
|
|
אני נמצא עכשיו בשלב שבו אני משחרר חלק גדול מהתפקידים שלקחתי על עצמי כמוזיקאי, ומתמסר להיותי זמר. אני עובד עם אנשים מוכשרים שיודעים איך לעטוף את שיריי בעיבודים מתאימים שמקרבים את הקהל. אני סומך עליהם, ותחושת ההתמסרות לשירה היא נפלאה. במקביל יש ניסיון תמידי לשמור על פרופורציות, ואחת הדרכים שלי לעשות זאת היא הבישול. אני מאוד אוהב לבשל, ובקרוב אפתח מסעדה קטנה של אוכל פשוט וטעים. עכשיו אני מנסה לחקור את הפשטות לעומק, כי לפעמים אין כוח להתפלספות. כשכתבתי בעיתון על מסעדות, פגשתי בחור סיני שניהל מסעדה שאני אוהב. הוא היה אדם משפחתי מאוד, אך מנותק ממולדתו. כל בוקר הוא נוסע באופניים ישנים לשוק, רואה מה יש לשוק להציע באותו יום, קונה מוצרים טריים ומתאים את התפריט היומי למוצרים שרכש. המקום הנפלא הבסיסי הזה, של לחיות את היומיום, להיות כה קרוב לטבע ולאדמה - מעטים מהשפים מצליחים לשמור עליו. אני פוגש באותו בחור מדי פעם, והוא עדיין חי את זה כל יום. הייתי רוצה לקיים מקום ברוח כזו. הייתי רוצה במסעדה פטיפון עם תקליטים, כך שיהיה ניחוח של פעם. במקום שאליו אני מחובר, של הכרת הרע, יש חוסר סיפוק תמידי, וכמובן קיים החשש שמה שאני עושה עכשיו יפסיק לספק אותי. בעיקר אצל גברים, הצורך בסיפוקים הוא עצום. כל הזמן רוצים למלא. במסעדה כזו יש מפגש אמתי עם החיים, עם השוק, ופתאום אני עם הבטן הגדולה שלי מרגיש אנרגיות חיוניות, קם בבוקר ועושה משהו מוחשי. מנסה לשדר פשטות גם במוזיקה, לא לסבך מדי. בוא נדבר על התחום החזק שלך מלבד השירה - עיצוב. תמיד אני מספר לאנשים על כישרון העיצוב שלך, שאני כל כך אוהב. אני רואה אותך בתור מעצב-על. למה אתה לא עושה עם זה משהו מעבר לעיצוב הבית שלך ושל כמה חברים? במסעדה שלי יהיה כתוב "עיצב: דוד ד'אור". "באהבה, יקירי, אבל אני לא מרגיש צורך ליידע את הסביבה בכישרונות שאינם קשורים למקצוע שלי. אני נהנה לעשות זאת בשביל הנשמה. ראיתי פעם סרט עם מדונה, שתיעדה במצלמה כל רגע בחייה. היא אמרה שם שללא המצלמה שמנציחה אותה - אין טעם לשום פעולה שלה. אז אני מרגיש אחרת, ברוך השם. אני מרגיש שיש טעם לדברים גם כאשר רק אני או משפחתי יודעים עליהם וחווים אותם. אין לי צורך לשתף אחרים ביכולותיי, זה לא רלוונטי מבחינתי". המורה שלי אומר שצניעות זו עבירה על החוק. "אני דווקא מאמין שצניעות וענווה הן תכונות יפות וחשובות. באמת שאין לי צורך להרשים מישהו ביכולת הציור או העיצוב שלי". תראה, כתבתי לא מזמן שיר לסרט עם אנג'לינה ג'ולי, והיה לי שיר שהגיע למקום הראשון במצעד הרוסי, וגם אני לא סיפרתי על כך ולא עשיתי מזה עניין. אבל אני לא בטוח שזה נכון. לדעתי כדאי לך לעשות סרט דוקומנטרי עמוק על המסע הקרוב שלך לאסיה. יכול להיות נכון גם לחקור משהו על עצמך, וגם להעניק גאווה קטנה למדינה. הרי יש לנו רצון עז להיות מחוברים למה שקורה בעולם, להיות בינלאומיים. במידה מסוימת אתה כבר שם, ולא כולם יודעים את זה לעומק. "אני לא טיפוס שמתעד דברים, אפילו לא מצלם בהופעות. מספק אותי לחוות את החוויה, להיזכר בה בהנאה ולהטמיע אותה בתוכי. אבל אני אחשוב על זה מהכיוון של ללמוד על עצמי דרך הסרט. "התחברתי בטייוואן לעמותה שנקראת 'אהבה וחמלה'. זו עמותה שעוזרת לאנשים בעולם כולו, ולאחר שהם מצילים חיים - הם אומרים תודה לאותם אנשים שלהם עזרו, תודה על הזכות לעזור. זה יפה מאוד בעיניי. מילות השירים שלי נגעו בהם, ואולי יהיה מעניין לצלם סרט עליהם ועל הקשר בינינו". ב-9 ביוני [הראיון נערך לפני התאריך הנקוב] אתה מופיע עם הפילהרמונית הישראלית בפעם הראשונה בקיסריה, ומארח את להקת ה'ג'יפסי קינגס' המצליחה. מה התחושה לקראת ההופעה? "התרגשות גדולה. כשאנו עובדים על המופע, ההרגשה של מאה נגנים שעוטפים אותי כשאני שר ומרגישים כל ניואנס בשירה, פשוט מדהימה. נשיר קלאסיקות ישראליות, תפילות יהודיות ושירים בינלאומיים. הרפרטואר מאוד מגוון, ובהמשך לשיתוף הפעולה גם נקליט שיר משותף עם הג'יפסי קינגס. זו חוויה אדירה. גדלתי על השירים שלהם, והרוח הספרדית הזו מוסיפה גוונים חדשים למופע. על הבמה, יחד עם הפילהרמונית בניצוחו של רפי קדישזון, ינגן גם ההרכב הקבוע שאיתו אני מופיע, והעושר המוזיקלי במופע יהיה בהחלט אדיר. אני מודה לקדוש ברוך הוא, ומתפלל להצלחת המופע".
|
אנחנו מדברים גם על הלימוד הרוחני והשפעתו על המשפחה. אני מספר לו שלפעמים אני לוקח את בתי לשיעורים, ושם לב שהיא מקשיבה ומתחברת לדברים על-פי דרכה ויכולותיה. באחת הארוחות המשותפות לתלמידים בצהרי יום שישי, לפני כניסת השבת, הזמינו אותנו לאכול והציעו לי מנת עוף. לא הייתי ממש רעב, ואמרתי בלי לשים לב שהחלק האהוב עליי בעוף הוא הגרון. המנה בצלחת שלי הייתה חלק אחר, ובלי שארגיש קמו כמה ילדים בני חמש-שש לכל היותר, ותוך דקות ספורות ניגשו אליי עם צלחת עמוסת גרונות. רק אז הם חזרו לאכול. זה ריגש אותי מאוד. רגישות נדירה, זו ההשפעה של הקבוצה על הילדים. אנו כמבוגרים עדיין עסוקים הרבה בתיאוריה, אבל הם מיישמים. הם חשו שיש לי חיסרון - ומילאו אותו. דוד מצדו מספר שבבית הכנסת שמול ביתו הוא מתפלל יחד עם המקובל הידוע בכינוי ' החלבן'. "זכיתי ללמוד אצל אנשים שהם גם חברים טובים, כמו הרב מנחם שבתאי וד"ר שלי גולדברג מאוניברסיטת בר-אילן", אומר דוד. "אלה אנשים חכמים עם ידע עצום. אני מרותק למוצא פיהם, ושותה בצמא רב את דבריהם. כשהילדים בבית, ניתן להרגיש מיד את השפעת הלימוד עליהם. הם כאילו משנים מצב, רגועים יותר וקשובים. הבית מואר באור אחר כאשר לומדים בו תורה". אני חושב שגם למוזיקה יש השפעה גדולה על הסביבה, ולא במקרה סביב כל העיסוק במוזיקה מהמקורות יש קהל גדול של אנשים שנמשכים לזה כמו מגנט. זה צורך, והאמן, באינטואיציה, עונה על צורך של עם. "אני חושב שבאופן שאתה מביא לידי ביטוי את הלימוד שלך, כלומר על-ידי שירה - הטקסטים שאתה כותב מקרבים לרוחניות גם אנשים שרחוקים ממנה. כל התהליך הנפלא הזה שאתה עובר עושה טוב גם לך וגם לסובבים אותך". בסיום הראיון אני קם, מכבה את מכשיר ההקלטה, נפרד מדוד ומפזית, וחש שאני מאוד אוהב אותם ואת ילדיהם. הדרך של דוד ייחודית מאוד. הוא אדם מקסים שמשתבח עם השנים, והיה לי כבוד וכיף גדול לדבר איתו ככה, מלב אל לב, גם אם זה היה בכלל בשביל העיתון.
|
|