קניון "ארנה", שבמרינה של הרצליה, התברך בשפע של מסעדות, שרובן רחוקות להיות בשורה קולינרית לשמה. אחת מהן, למרבה הצער, היא "דרבי בר" הוותיקה, שבימיה הטובים הייתה, עדיין, מוקד-משיכה נלהב לחובבי הדגה, אלא שמאז שהתחלפו בעליה היא מקרטעת וירדה מגדולתה. האטרקציה הבלבדית שעוד נותרה בה הם מבחר הסלטים הטריים והמרעננים שהיא מציעה לסועדיה.
לשולחננו הגיע מגוון מהם כמנת-פתיחה. הם כללו קערה גדולה של מלפפונים ועגבניות קצוצים, קעריות של סלק, כרוב, בטטות, חצילים מטוגנים וכרובית מטוגנת, דג מלוח, איקרה וטחינה. כל אלה לוו בלחם הבית, שחור ולבן, עם אגוזים, ובקנקן גדול של סועדה מבעבעת, כשכל הכבודה היא על-חשבון הבית, בתנאי של הזמנת מנה עיקרית על-חשבון הסועד.
כווייה היינו בשניים ולמודי אכזבה מן המנות העיקריות בעבר, החלטנו בכל זאת לשים את נפשנו בכפנו. מן התפריט השמרני והמונוטוני בחרנו בשיפודי-פרגית בדרגת מדיום, שלא עוררו תיאבון מיוחד. אלה לוו, כאילוץ, בתפודים מטוגנים ובקטשופ זול ומלאכותי. ברצון היינו פוסחים עליהם. מנתה של בת הזוג הייתה מוצלחת מעט יותר: שרימפס בטמפורה.
שוב ושוב הגענו למסקנה הבלתי נמנעת: אם, בכל זאת, לסעוד ב"דרבי בר", מומלץ להסתפק בבר הסלטים המצוינים, בשיטת "אכול כפי יכולתך", ללא הגבלה, וחסל בכך סדר ארוחה.
כדי להימנע מכווייה נוספת החלטנו לוותר הפעם על אחד מן הקינוחים המוצעים. הסתפקנו בקפה טורקי מהביל וריחני ותמורת הארוחה המשותפת שילמנו 156 שקל, עם תוספת של 15 אחוז לשירות של מלצר שמאוד השתדל, אבל כמו יתר חבריו היה איטי מדי.
ובינתיים, עד שלא נחוש ביד מפקחת של הבעלים על טיב הארוחה ועל איכות השירות, כמו בימיה הטובים בעבר, לא נחזור ל"דרבי בר" בעתיד הנראה לעין.
