כמו התניה פאבלובית, נדרשו אנשי הרוח הבכירים של ישראל לדעת עניין המשט הטורקי. הרבה לפני מוצא פיהם הכינה התקשורת הישראלית את הקרקע בהגדרת המשט כ"הסתבכות". עוד מיני הסתבכויות לכאורה פורסמו ברבות השנים, אז מי אנחנו שנחשוב אחרת? מה אנחנו סופרים?
לא בכדי, דעת הסופרים הבכירים נדרשת מעת לעת או מהסתבכות להסתבכות. אלה יודעים מה ישאלו, ואלה יודעים מה יענו. זה משחק שהתוצאות שלו ידועות מראש.
השריד הלאומי האחרון יוסי שריד, שר ואיש ציבור בולט לשעבר, סופר ופובליציסט כיום, כמעט אף פעם לא מתבלבל. מנחת התוכנית 'סטטוס' קבעה-שאלה את שריד "איך נחלצים מהבור שישראל שוב חפרה לעצמה"? קשה להתעלם מהמילה 'שוב' אשר שוב חוזרת, הקובעת בעצם שישראל היא חופרת בורות סדרתית. האמנם?
שריד, מלא חשיבות עצמית, חש תחושת שליחות כשריד מוהיקני אחרון, ענה: "הרגשתי נבוך. הרגשתי נפחד, ולא בפעם הראשונה. אני מתחיל לפחד מהמנהיגות הישראלית יותר מכפי שאני מפחד מאחמדניג'ד".
שניות חלפו ושריד לא הותיר ספק למי מאיתנו שחשב שהוא ציני: "לא, אני אומר את זה ברצינות... ואני חושב שאני לא לבדי". למרות המצור, שריד חושב גם כי "היה צריך לתת לספינה להגיע לעזה".
זה אותו שריד המפוחד שהפחיד את ישראל והזהיר בכאוס כאשר החליט רה"מ שרון לכלוא את ערפאת במוקטעה ולא לשחררו למיסת חג המולד. שריד קבע בראיון לסטטוס כי "לא מדובר בכנופיה", אך לא הסתפק בכך; בטור ב'הארץ' כינה את שרי השביעייה "אדיוטים" וקבע כי על הסיפון "לא היו טרוריסטים מועדים".נ ציין כי ביום המאמר של שריד, זהות הארגון IHH הייתה ידועה, אבל אין סיכוי שמישהו יטריח את הטרחן לעוד ראיון - הפעם רציני יותר.
גישתו המזלזלת והצינית, התעלמות מעובדות ושימוש זול במילים לא מביישות אף 'טוקבקיסט' מתלהם - הרי שריד לא באמת מפחד מברק יותר מכפי שמפחד מההמן האירני, אבל מה זה חשוב? השנאה העצמית באופנה ומי אם לא 'השריד הלאומי' יעוט עליה כמוצא שלל רב?
יוסי, אכן אינך לבד - גם אני נבוך.
עוז לעמו ייתן עמוס עוז, הגורו של הברנז'ה העיתונאית, האורים והתומים של
יעל דן, זו ששאלה את דובר צה"ל בניהו האם "לא מדאיג אותו שחובשי הכיפות הם אלו שממלאים את דרגי הפיקוד [בצה"ל]", בזמן ההלוויה של אלירז פרץ ז"ל, שאלה את עוז בעניין המשט - והוא ענה: "ישראל הופכת לדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד - מדינה שעמי העולם לא ירצו לקנות מתוצרתה, לא ירצו לבקר בה ושתסולק מארגונים ונכסים בינלאומיים", מזהיר הסופר, "נהפוך למדינה מצורעת ומקוללת, שאיש לא רוצה קשר עימה".
עוז, בדומה לשריד, משתמש בדימויים קיצוניים מנותקים מהמציאות, בכדי לקדם את סדר היום הרוחני שלו. הוא הרי סופר, וככזה - הוא חייב להשתמש בדמיון שלו.
"אנחנו מדינה שפועלת נגד אזרחים. אומנם אזרחים לא סימפטיים, אזרחים פנאטיים, אזרחים שהם מוסלמים קיצוניים - אבל עדיין אזרחים". בדומה לשריד, עוז חושב שאלו רק אזרחים לא סימפטיים. גם אותו העובדות לא מעניינות - ההודאה של אחד האזרחים כי רצה להיות "שהיד" ,החרבות והסכינים לא מטרידים את עוז וגם הוא חושב שלא הייתה סיבה למנוע מה"מרמרה" להגיע לחופי עזה. החלטת מדינה על מצור לא מרשימה את אנשי הרוח ששוב מזדהים, בדומה לימי אוסלו, עם טרוריסטים.
מישהו לתקוף איתו מזון רוחני בעל טעם זהה הגיע מהסופר דוד גרוסמן. הלה הופך כל הזדמנות לתקוף את ישראל מעל לכל במה: "שום הסבר לא יוכל להצדיק או לטייח את הפשע שנעשה כאן, ושום תירוץ לא יסביר את הטמטום שפעלו בו הממשלה והצבא".
גרוסמן, בוטה יותר משני קודמיו, מאשים את ישראל בהריגה. לאחר "הטמטום של הצבא" לא היסס גרוסמן להודיע כי "לא כל אנשיו אנשי שלום ואהבת אדם הם, והצהרותיהם של כמה מהם בדבר חיסול מדינת ישראל הן נפשעות. אבל העובדות האלה כלל אינן רלוונטיות כעת: על דעות כאלה אין, ככל הידוע, עונש מוות". ה"אבל" של גרוסמן עושה את ההבדל. הטלת הספק התמידית בשיקול הדעת של צבא ישראל וממשלת ישראל מצטרפת להמנון לאומי חדש תוצרת אנשי הרוח הישראלים, שלא מפספסים שום הזדמנות לתקוף את ישראל וחייליה שעה שהיא נמצאת תחת מתקפה עולמית חסרת רסן. גרוסמן, כמו עוז ושריד - יודע שלדעות של 'אנשי השלום' - הוצמדו סכינים, חרבות ואלות.
אנשי הרוח הללו הולכים תמיד נגד הרוח של ישראל. יש להם רוח משלהם, יש להם שפה משלהם, חשיבה משלהם, מדינה משלהם. הרי המשט הוא רק פלטפורמה להצגת האנג'נדה המוכרת של אנשי הרוח הללו.
שלושתם קוראים תיגר על ישראל, שלושתם לא בקיאים בעובדות, שלושתם מפחדים מההנהגה, שלושתם תוקפים את ישראל בזמן קשה, כולל 'אידיוטים ומטומטמים'. תמיד התקשורת הישראלית תמצא 'מישהו לרוץ איתו' במירוץ התקפות ושנאה עצמית - הבעיה, שאלה אותם אנשים עם אותם דעות באותו הזמן.
אם דעתם של אלה ידועות, ומאמר זה סיכם והוכיח זאת, אולי ניתן לרענן ולשמוע את דעתם אחרים - למשל דעתם של יוצאי המחתרות, שרובם הגיעו לגיל גבורות ועשו משהו בחייהם - קצת יותר מלכתוב ספר או טור בעיתון, ולנגח את ישראל שעה שהיא נמצאת תחת מתקפה בינלאומית. הרי הם - אנשי הרוח האמיתיים של ישראל.
