בצדק נדרשת חקירה בעקבות פרשת המשט הימי, השתלטות השייטת, והסערה הבינלאומית שקמה בשבוע האחרון, ובצדק אי-אפשר לכרוך את כל הנושאים בתחום אחריותה של ועדת חקירה אחת. לכל חקירה תחום אחריות שונה, תחום בקיאות שונה של חבריה, וייעוד פוליטי-ציבורי שונה.
התחום הראשון, הפשוט יחסית, הוא תחום החקירה הצבאית. מבצע ההשתלטות על ה"מרמרה" השתבש באופן קיצוני. איש במערכת המתכננת והפוקדת לא צפה את ההתנגדות האלימה, לא רצה בהפעלת נשק, ולא רצה לסיים את ההשתלטות עם תשעה הרוגים וארבעים וארבעה פצועים - כולם מאש חיה - מקרב המפגינים האלימים. בצדק מינה הרמטכ"ל את ועדת האלוף איילנד, ועדה שכל חבריה אנשי מקצוע (ללא נציגות משפטנים וללא נציגים מן הדרג המדיני-פוליטי).
התחום השני, זו בדיקת המדיניות הישראלית. מדיניות המצור על רצועת עזה, אשר הולידה את ההחלטה ליירט את הספינות, הולידה את ההשלכות הבינלאומיות של הפעולה בכלל ובמקרה של הסתבכות אלימה, בפרט, וכמובן - את מדיניות ההסברה הישראלית לפני, במהלך ולאחר הפעולה.
התחום השלישי הוא במישור אחר לחלוטין. אם אומנם אין מנוס מחקירה בינלאומית - וככל הנראה זה אכן המצב - חלילה לנו מלהתיר את כינונה של ועדת חקירה עוינת, ועדה בה אין לישראל נוכחות ומעמד, ועדה שכל עיסוקה - חקירת "פשעיה" של ישראל. כל מה שנופל בתחום שלישי זה לא יוכל להיחקר על-ידי ועדה ישראלית. אם תקום ועדה בינלאומית, מטעם גוף בינלאומי, שבה איננו משתתפים - תהיינה מסקנותיה חד-צדדיות, קשות ומסוכנות. ואל נלין אחר-כך על שנתנו לה לקום ולפעול. מאידך - אין סיכוי שהמערכת הבינלאומית תסמוך ידיה על ממצאי ועדה ישראלית, אפילו ילוו את עבודתה גם משקיפים זרים.
מה שלא עומד להיחקר, ככל הנראה, הוא הנושא העומד ביסוד כל מה שמתרחש היום במישור הביטחוני והמדיני - בדיקת האיום הקיומי על ישראל. במשך שישים ושתיים שנות קיומה של המדינה, הנחנו תמיד כי האיום העיקרי המסכן את עצם קיומה של ישראל הוא האיום הצבאי-ביטחוני. לכך נערכנו בבניין צה"ל, בקהילת המודיעין, ובפיתוח המחקר והפיתוח של ישראל, לרבות בנייתו של מסך העמימות הגרעינית שלנו.
לאחרונה, מסיבות שאינן קשורות רק בנו, החל להיווצר איום חדש, איום מדיני-תקשורתי-פסיכולוגי, המתבטא בדה-לגיטימציה של עצם קיומה של ישראל. יש לכך ביטויים מעשיים במישור המשפטי, יש לכך ביטויים של חרם אקדמי, ציבורי ואף תרבותי-אמנותי, ומתחילות להיות לכך אף השלכות כלכליות מעשיות.
עד כה, וזאת על אף לא מעט התבטאויות תקשורתיות בנושא זה, לא קיימנו חקירה ודיון של ממש לגבי ההשלכות מרחיקות-הלכת של איום זה, ועד כמה הסכנה שבו איננה נופלת, ואולי אף עולה, מן האיום הצבאי הישיר.
אין ספק, מי שקיבלו את ההחלטה ליירט ולמנוע מן המשט העוין להגיע לחוף עזה לא שקלו שיקול זה, ולא הבינו כי עיקר מטרתו של המשט לא נועדה להעביר אספקה לעזה, אלא לתרום למסע הדה-לגיטימציה של ישראל.
זו הבדיקה החסרה. ממשלה החפצה לגבש עמדה בנושא לא תטיל זאת על אנשי הצבא, על משפטנים או על פוליטיקאים - זו חובתם של היסטוריונים, פילוסופים וככל הנראה גם אנשי תקשורת.
זה האיום שעלינו להבינו ולהיערך מולו.
