תלמידי חכמים צריכים גם להיראות ישרי דרך, ולא רק לקיים את המצוות. זאת אפשר ללמוד ממסכת ברכות בגמרא, בה רבן שמעון בן גמליאל מביע דעתו על חתן הפטור מקריאת שמע ביום הראשון לאחר החופה, ואם בכל זאת קורא - יש בכך משום יוהרה.
יוהרה מסוג זה פוקדת רבים, המתהדרים בצורה בוטה וקולנית בציבור, להראות קיום המצווה על ידם בפרהסיא, בהידור מופלג.
היוהרה והגאווה שאפשר שידבקו באותו חתן, אשר למרות הפטור מקריאת "שמע ישראל" ביום הראשון - הוא מקפיד על הקריאה, אפשר שייוחסו לו על-ידי כל רואיו, ואפשר גם שמדובר ביוהרה ובגאווה בינו לבין עצמו; בשני המקרים - צריך לתת את הדעת לאפשרות שקיום המצווה במקום שאין חובה לקיימה - עלול להתפרש כיוהרה ולכן מוטב שלא לקיימה.
מקובל לחשוב כי הכוונה שבקיום המצווה, מהווה הידור מצווה, לאמור, מי שמקיים מצווה בכוונה, אף על-פי שהוא יוצא ידי חובתו גם אם יקיימה ללא כוונת הלב, מהדר את המצווה ועדיף שכך ינהג.
האומנם?
האומנם כך הם פני הדברים לגבי כל המצוות?
יש מקום לבחון בעניין זה את סדרת המצוות של גמילות חסדים, בהן השגרה עדיפה על הראווה.
מדובר במצוות עשה שונות ורבות, וביניהן - פאה ולקט, מעשר עני, ליתן צדקה ולתמוך בעניים, להלוות לעני, ועוד. בכל המצוות הללו, נראה כי המקיימן בכוונת הלב ודאי שהוא גם מקיימן בהתרוממות רוח, ויש בכך אותו חשש ליוהרה, הן כלפי הסביבה והן כלפי עצמו.
עדיף לקיים את סדרת מצוות גמילות חסדים ללא כוונת הלב, אלא מתוך שגרה או אף החלטה "יבשה" ובלי כל כוונה נפשית. וזאת מאותו הטעם שרבן שמעון בן גמליאל מעדיף את החתן שנמנע מלקרוא "שמע", עת הוא פטור מקריאה זו.
המקיים גמילות חסדים בכוונת הלב, חש טוב, ואולי גם נראה טוב על-ידי חבריו בסביבתו הקרובה, ועל-ידי כך הוא מקבל תמורה - תמורה של הכרת טובה מן החברה בה הוא פועל, ותמורה מעצם הרגשתו הטובה, המהווה מעין ריפוי או לפחות שיפור פסיכולוגי עצמי.
לעומתו, מי שיכול לקיים גמילות חסדים ללא כוונת הלב אלא מתוך שגרה או החלטה, לא נגוע בקבלת תמורה עבור המצווה, ועליו אפשר לומר כי שכר מצווה - מצווה, כי הוא עשה את המצווה "לשמה",ולא שום דבר נוסף לכך.
בעניין זה לא מדובר רק במצוות הנמנות על גמילות חסדים שלגביהן נראה כי מוטב לקיימן ללא כוונת הלב, אלא גם במצוות עשה אחרות, וביניהן:
לשלם לשכיר את שכרו יום ביומו ללא הלנת שכר, לאהוב זה את זה כמו שאנו אוהבים את עצמנו, להקפיד במשקולות ולקיים מאזני צדק, מצוות כיבוד הורים, ועוד.
המטרה הנעלה היא, כי האדם השלם ייצור לעצמו דפוסי התנהגות נאותים על-פי ההלכה, מבלי שייקשרו זרים לראשו, ובנוסף, הוא ינהג בדרך הנכונה והראויה לא בגלל צורך נפשי, רוחני, חברתי או אחר.
מי שמגיע לדרגה זו עדיף על מי שמקיים את המצוות הללו בכוונת הלב.
