"אני מוגבל בארבעת הגפיים ואני נזקק לעזרה מהסובבים אותי, עד שלכאורה הייתי צריך לפרוק עול תורה ומצוות ולומר, חס וחלילה, מה חלקי עם ה'. אך ה' זיכני לדעת ולתבונה נכונה ולשים חלקי עם יושבי בית המדרש, ללמוד, לעסוק בסוגיות אלה בדעה ישרה וברגישות רבה". כך פותח שאול ענברי, גבר בן ארבעים, חבר קיבוץ שדה אליהו, את ספרו
"נגישות למקום".
ענברי, כיפה דרוזית רחבה וצבעונית לראשו, רתוק לכיסא גלגלים. הוא אף איננו אוכל ושותה בכוחות עצמו. דיבורו כבד, בלתי מובן בעליל, למי שאינו מורגל לשבת במחיצתו. ולמרות כל אלה, פרסם בימים אלה ספר יוצא דופן, ובעל עוצמה:
"נגישות למקום" - שאלות ותשובות בענייני מוגבלויות (הוצאת "משלבים" - בוגרי ישיבת עין צורים).
מתוך נכותו הקשה יוצא ענברי אל עולם החכמים, מדקדק בהלכות ומעיד על עצמו, ש"הוא חרדי", כלומר נאמן ללא פשרות למקורות ההלכה המחמירים - אך דווקא מהם יוצא לתשובותיו/פתרונותיו בענייני נכים ומוגבלויות, הרלוונטיים לימים האלה ממש.
דברים חובקי-עולם ראיתי ושמעתי אותו השבוע מעביר שיעור בבית המדרש לצדק חברתי, בראשותו של הרב ד"ר בני לאו, בבית מורשה בירושלים.
עשרות אנשים, דתיים וחילוניים, הקשיבו לו פעורי-פה. דבריו נשמעו כאיזו נהמה בלתי ברורה, כשקרא והרצה מן המקורות שהכין לשיעור. הרב בני לאו ומאיר ברקוביץ, חבריו ללימודים זה עשרים שנה - חזרו/תירגמו את דבריו לקהל. ואז נשמעו חובקי עולם, חדים וברורים.
מחזה אנושי "אחר" ענברי, שהוסמך לרבנות בישיבת הקיבוץ הדתי, עוסק בספרו ומול הקהל בשאלות חברתיות שאינן מגיעות לטלוויזיה: דיני קטטר למשל. כן, ישנם דינים כאלה, לא עלינו, למי שנזקק. או שימוש במחשב בשבת על-ידי חרש-אילם, או בחנוכייה חשמלית, למשל, על-ידי אדם מוגבל.
באוזניים סקרניות, חילוניות כדתיות, יכולים הדברים להישמע כקריאת תיגר על רבנים מתבדלים וחשוכים, או לחילופין כקריאת אתגר לרבנים שאינם בורחים מאחריות. לשלב בעלי מוגבלויות בחברה.
אבל ענברי, למרות העניין שבדברים, לא יוזמן כנראה לטלוויזיה. דיבורו הכבד מאיים על השומע, מראהו בכיסא הגלגלים מעורר רתיעה - שהטלוויזיה אינה יכולה לסבול. היא מעדיפה, באופן טבעי, הישרדות מצודדת ומתואמת יותר מאחורי הקלעים של ההפקה.
ובכל זאת, ענברי ישב משך שעה כאמור, מול עשרות מאזינים מרותקים - ודן עימם במקומו של הנכה הקשה. לא ממקומו האישי שלו, אלא ממקומו העקרוני של הנכה והבנת מקומו ויחס הקהילה אליו.
ענברי לא ביקש לרגע רחמים ואיש לרגע לא התכוון לתת לו. פלפולו התלמודי, כמו ההומור העצמי שלו וההיגיון העדכני - היו מופע יוצא דופן ש"אפשר גם אחרת", למי שמוכן להקשיב לו ולהיפתח, מתוך מוגבלותו שלו.
החיים אינם מניפולציה תוך כדי ההאזנה לדבריו, עלה בדעתי שרבבות אנשים נמצאים במצבו ואין זה כמובן דבר חדש. אלא שלחלקם הניכר יש יכולת וידע לומר דבר חשוב או שניים, לא פחות משיש למגישי הטלוויזיה לומר.
אבל שאול ענברי לא יוזמן, כנראה, להיכל הקודש של הטלוויזיה. הוא ימשיך לרתק מאות אנשים, שיקראו את ספרו ויקשיבו לו בהרצאותיו - ויבינו שהחיים לא חייבים להיות רק מניפולציה, המוכתבת מטלפרומפטר.
ואם מישהו יעשה דווקא ויזמין אותו - אני מוכן כבר עכשיו להתנצל בפניו. סטיבן הוקינג שלנו חי ונושם ופועל, כאן בישראל, וישמח לאתגר אתכם.
