שופטי בג"צ עשו זאת שוב. אין מומחים יותר מהעומדים בראש המוסד האליטיסטי הזה להצהיר על עצמם תחת כל מיקרופון רענן כמי ש"נועדו להגן על זכויות המיעוט" (ציטוט מתוך נאומה של הנשיאה
דורית ביניש רק מהשבוע שעבר) - והלכה למעשה להכות קשות במיעוט החרדי הנרדף שוק על ירך.
שוב
שופטי בג"צ של שנות האלפיים מעלים על נס את עיקרון השוויון ומתעלמים במפגיע מכך שבכוונה תחילה עיקרון השוויון לא עוגן במפורש בחוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו, וממילא אינו מאפיל על חוק רגיל של הכנסת. שנזכיר לנשיאה ביניש ופמלייתה נשכחות? כשבדיון שנערך בכנסת בהצעת החוק טענו הח"כים
שולמית אלוני ו
משה שחל נגד אי-ההכללה של הזכות לשוויון, הסביר מציע החוק ח"כ פרופ'
אמנון רובינשטיין ש"אין כאן סעיף שוויון כללי, מכיוון שהיה אבן הנגף, המכשלה שבגללה אי-אפשר לקבל את הצעת החוק". כלומר, המחוקק לא כלל את עיקרון השוויון כחלק מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולכן גם אין לשופטי בג"צ כל זכות מוקנית בחקיקה לפרש את החוק בניגוד גמור לכוונת המחוקק.
וכבר הסכימו שופטי בג"צ, פרופ'
יצחק זמיר (בפרשת שדולת הנשים) והשופטת
דליה דורנר (בפרשת אליס מילר) כי עיקרון השוויון שהמחוקק לא עיגן במפורש בחוק היסוד - לא משקף את תכליתו המחייבת. ממילא גם אינו מכופף את מאזני המשקולת לטובתו במקרים שבהם המדינה מחליטה לפעול אחרת. האם אין זו זכותה המלאה של הכנסת להחליט איזו קבוצת אוכלוסיה בעלת מאפיינים ייחודיים ברצונה לממן? בוודאי שכן. כך למשל נהוג ברבות ממדינות המערב המתוקנות, בהן צרפת ואיטליה, לממן פרחי כמורה כדי לשמר את המסורת הדתית של הלאום שלהם.
בנוסף, דווקא מפני שעיקרון השוויון אינו עיקרון מוחלט אלא עיקרון יחסי - הוא לא העיקרון היחידי שיש להתחשב בו. לעתים דווקא ניתן להצדיק תוצאה בלתי-שוויונית על יסוד שיקולים אחרים. המשפט לא מסתכל על עיקרון השוויון בהסתכלות פורמלית ב"קנקן" אלא בתוכן, במהות ובנסיבות המלאות. לא תמיד שוויון מכני-מתמטי הוא היעדר קיפוח ואפליה. לעתים דווקא המנהג השונה בין מי שאינם באמת שווים, במהותם, על-אף כמה מאפיינים זהים או דומים - הוא-הוא השוויון האמיתי (ראו דברי השופטים
אהרן ברק ו
משה לנדוי בבג"צ 246/81 אגודת דרך ארץ נ'
רשות השידור). כמאמר הפתגם המצוטט שם על-ידי ברק, "מתן האפשרות לעשיר ולעני לישון תחת הגשר איננו יוצר שוויון בין השניים באשר לסיכויי השינה הטובה".
ובכלל, מה בדיוק אומרת לכולנו העובדה כי שישה שופטי בג"צ מסיקים בפסיקתם אותה מסקנה אקטיביסטית מול דעת מיעוט אחת, אם לא אות הקין של השכפול האידיאולוגי של שופטי בג"צ המשליטים תפיסת עולם חילונית כדיקטטורה שיפוטית?! רק שופט אחד, שלא במקרה חובש כיפה (
אדמונד לוי), התנגד נחרצות מבחינה השקפתית נגד הטלת האחריות לפרנסתם של לומדי תורה על הציבור.
"הציוויים שציטטתי מהמקורות הביאו רבים לראות בלימוד התורה את תמצית חייהם ותכליתם, ולכך הם מקדישים את כל עתותיהם במסירות שאינה יודעת גבול, ומתוך אמונה עמוקה שבכך הם מקיימים את העולם", פסק השופט לוי. "וגם אם יהיו חולקים על השקפה זו, נדמה כי לא ניתן להתכחש לכך שלימוד התורה, שלא פסק גם כאשר ישראל גלה מארצו, תרם תרומה מכרעת לשימורו כעם ולמניעת התבוללותו בקרב העמים. הנה כי כן, מדובר בקבוצה ייחודית, שבחרה באורח חיים כמעט סגפני, והרואה בלימוד התורה ייעוד ולא חלק מתהליך קצוב בזמן לרכישת מקצוע אשר עשוי להביא בעתיד גם רווחה כלכלית. העולה מכך הוא שהרכיב של מיצוי כושר ההשתכרות העומד בבסיסו של חוק הבטחת הכנסה, אינו ישים לעניינם של לומדי התורה, שהרי תורתם היא אומנותם".
השופט לוי הוסיף כי "המחלוקת סביב השאלה אם פרנסתם של לומדי תורה צריכה להיות מוטלת על הציבור, אינה חדשה עמנו. ברם, לענייננו חשוב שהעם בישראל, באמצעות הגופים הנבחרים - הכנסת והממשלה - סבר כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. זו החלטה ערכית שמקורה בהכרה כי לימוד התורה חיוני לעם ישראל, ואינני סבור כי בית המשפט רשאי לשנות ממנה, מה גם שלכך הוקצו סכומים צנועים ביותר, ואף הם הותנו בעמידה בתנאי הזכאות, שנועדו לאפשר קיום בסיסי בלבד ולא מעבר לכך. השאלה הנוספת היא כמובן אם אין אותה החלטה לוקה באפליה, ועל כך נכון להשיב בשלילה, הואיל וכאמור, בין לומדי התורה לקבוצת ההתייחסות עליה נשענת העתירה קיים שוני רלוונטי מהותי... קבוצות אחרות הנמצאות בשלבי הכשרה לרכישת מקצוע זוכות להטבות שונות, ישירות ועקיפות, שלומדי התורה אינם זכאים להן, כמו מלגות, מענקים, הלוואות ודיור מסובסד".
רק שופט אחד בחר לקדש את ערך מימון לומדי התורה בעם היהודי בדומה להכרעה קודמת של שופטי בג"צ, בעתירה שהגישו שני ח"כים ערבים ביולי 1984 נגד העדפת תלמידי הישיבות שאינם משרתים בצה"ל על פני הערבים בקצבאות הילדים. המשנה לנשיא בית המשפט העליון
מרים בן-פורת והשופטים
יעקב טירקל ו
אליעזר גולדברג דחו פה-אחד את העתירה, ונימוקיהם כאילו נלקחו מדברי אחד מראשי הישיבות.
השופט טירקל תמה "היש צורך לעמוד על מקומו היחיד והמיוחד של לימוד התורה בעם ישראל, על מקומן של הישיבות ועל המקום שבו העמיד העם לדורותיו את תלמידי החכמים שלו?". בעיקר מעניינת התייחסותו של השופט טירקל לעיקרון השוויון שהעלו כעת על נס שישה שופטי בג"צ: "התייחסות שוויונית לבתי היוצר הרוחניים האלה - שכה רבים מהם נכחדו בשואה - כאילו הם ככל מוסד לימודי או חינוכי רגיל והעלמת עין אובייקטיבית כביכול ממקומם המיוחד בעם היהודי, כמוהן כשוויון נפש והתנכרות לעברו ולמורשתו, לערכים שעליהן הגן בכל נפשו. מכאן הייחוד ואלה הנסיבות העושים את השוני המצדיק תמיכות לתלמידי הישיבות למען יוכלו לעסוק בתורה... לא אפליה פסולה כאן, אלא מאזני הצדק של הערכים".
אפילו השופטת בן-פורת נזכרה בגירסא דינקותא מבית הוריה והפתיעה: "בישראל ממשיכים הבחורים המקדישים את עצמם ללימוד התורה באותה מסורת עתיקת יומין, ואין איפה תימה שזכו להתחשבות מצד השלטונות המבוטאת באותה תמיכה כלכלית המהווה את נושא הדיון לפנינו. אך טבעי הוא שבמדינת ישראל שינתה התמיכה צורתה ובמקום לעבור מבית לבית כדי לסעוד את ליבם ולשבור רעבונם זוכים עתה תלמידי הישיבות בתמיכה כספית מאוצר המדינה כאילו היו מגויסי צה"ל. הם נמצאו ראויים בעיני הגורמים הנוגעים בדבר לתמיכה אשר כזאת".
רוח פסיקת בג"צ מ-1984 מעוגנת בפסיקה ההלכתית של הרמב"ם, שאמנם אוסרת להתפרנס מהתורה ולעשותה קרדום לחפור בו, אולם מפארת את הלוקח מהקופה הציבורית כדי לאפשר את לימוד התורה. בכל 56 עמודי פסק הדין, שופטי בג"צ לא השיבו על שאלת השאלות למה פרופ' לסינית עתיקה הוא איש מוסרי, למרות שהוא חי על חשבון החברה, והלומד את תורת אבותינו הוא פרזיט?
