מרביתו של הציבור החילוני תופס את החרדים כמקשה אחת: ציבור קיצוני ומסתגר, תאב כוח פוליטי וחסר פשרות ביחסו לדת. הסיקור הנרחב של הפגנות הזעם על פתיחת חניון בשבת או פינוי קברים בחפירה ארכיאולוגית, בו ניתן משקל יתר לאנשי העדה החרדית ולנטורי קרתא, מחזק את התחושות הללו, ומצמצם את האפשרות לדיאלוג פורה בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. ספרו של נסים ליאון, "חרדיות רכה: התחדשות דתית ביהדות המזרחית", פועל כנגד מגמה הרסנית זו, ומהווה דוגמה לתרומה שעבודת מחקר מקיפה ויסודית, המבחינה בדקויות ומסבירה תהליכי עומק, מסוגלת להרים לשיח הציבורי.
ההשכלה הכללית, האמנציפציה האזרחית והתרבותית ונטישת אורח החיים המסורתי היהודי שהתרחשו באירופה בעת המודרנית הביאו לתגובת הנגד המכונה "אורתודוקסיה", מונח יווני שמשמעו הדרך או האמונה הישרה, הנכונה. האורתודוקסיה היהודית האירופאית מתאפיינת בהחמרה באורח החיים הדתי, בהיבדלות מן החברה היהודית הלא-אורתודוקסית, בניסיונות חוזרים ונשנים למנוע את אפשרות ההשכלה בפני הצעירים ובריכוז כוח פוליטי רב בידי קבוצה מצומצמת של רבנים הקובעים מהי דרך החיים הנכונה עבור הקהילה. בחברה הישראלית מכונה התופעה הזו 'חרדיות'.
במשך שנים רבות סברו חוקרי מדעי החברה הישראלים שהחרדיות היא תופעה אשכנזית הממשיכה את האורתודוקסיה האירופאית. אולם משנות השמונים ואילך ובעיקר סביב הופעת תנועת ש"ס על הבימה הפוליטית והחברתית בישראל, התגבשה קבוצה גדולה ומשמעותית של חרדים מזרחיים שאת טיבה התקשו החוקרים לפענח, מאחר שבארצות האיסלאם לא הייתה קיימת אורתודוקסיה. נסים ליאון סוקר בספרו שני הסברים המקובלים במחקר להבדל שבין יהדות המזרח ויהדות אשכנז, האחד מהותי והשני נסיבתי.
על-פי ההסבר המהותי, אופייה של יהדות המזרח והשקפותיהם של חכמי המזרח היו מאז ומעולם מתונים והקהילות המזרחיות הצליחו להכיל בתוכן אמונות ותפיסות שונות. משום כך, גם כאשר החלו תהליכי חילון ומודרניזציה בקרב היהודים בארצות האיסלאם, ידעו מנהיגי העדה למתן את השפעתם ולא נדרשו למאבקים נוקשים וכוחניים. המחזיקים בעמדה זו רואים בחרדיות המזרחית החדשה שהתעצבה במדינת ישראל "השתכנזות" כלומר, ניסיון לחקות את החרדים האשכנזים ונטישת אופייה המקורי של התרבות היהודית בארצות האיסלאם.
מאידך, על-פי העמדה הנסיבתית, ההבדל העמוק בין אירופה וארצות האיסלאם טמון באופי השונה של תהליכי המודרניזציה. בעוד שבאירופה הייתה המודרניזציה בעלת פן אידיאולוגי המורד בסמכויות הדתיות, על ארצות האיסלאם עברו תהליכים מרדניים פחות, שלא עמדו בסתירה מוחלטת לערכים הדתיים. המחזיקים בהסבר הנסיבתי טוענים כי המעבר של קהילות המזרח לישראל, שהיא חברה מודרנית בסגנון המערבי, יצר תגובת נגד אורתודוקסית גם בקרב יהודי המזרח. אלו נתקלו לראשונה בחילון עמוק, ונדרשו למאבק נוקשה יותר על זהותם הדתית.
אולם האם החרדיות המזרחית היא אכן תמונת מראה של אחותה האשכנזית? כאן טמון חידושו המרכזי של הספר. לדעתו של ליאון, על-אף היותה בעלת קווי דמיון רבים לחרדיות האשכנזית, לחרדיות המזרחית מאפיינים ייחודיים, שאותם הוא מתאר באמצעות המונח 'חרדיות רכה'.
אחד ההבדלים המרכזיים בין חרדים אשכנזים למזרחים מצוי ביחס לציונות ולמדינת ישראל. בעוד שבקרב החרדים האשכנזים נתפסה הציונות כאחד הייצוגים של המודרניזציה המאיימת על הדת, מבטאים החרדים המזרחיים עמדה פתוחה יותר. כך, בניגוד לאגודת ישראל, שבאופן הצהרתי ועקרוני אינה מקבלת על עצמה תפקידי שירות המבטאים שותפות ואחריות מלאה למדינה, מכהנים שרי ש"ס בממשלות ישראל. ל"רכות" המזרחית גם ביטוי ליטורגי: ליאון חקר את סידורי התפילה ואת נוהגי התפילה בבתי כנסת חרדיים מזרחיים, והעלה ממצאים מפתיעים: אמנם, בהתאם לגישה החרדית הקלאסית, לא נמצאה שם "תפילה לשלום מדינת ישראל" בנוסחה הציוני, אולם במרבית הסידורים ובתי הכנסת מברכים מדי שבת את חיילי צה"ל בנוסח שאינו קיים כלל בבתי כנסת חרדיים אשכנזיים. החרדיות המזרחית הרכה מתאפיינת ביכולת הכלה רחבה יותר מזו האשכנזית גם בתחומים החורגים מהיחס לציונות. אומנם החרדיות המזרחית שינתה את אופיו של בית הכנסת העדתי המזרחי ממרחב של "דתיות נינוחה" למקום של "דתיות מתוחה", ועם זאת, מדובר עדיין במרחב הטרוגני יותר מבית הכנסת האשכנזי הטיפוסי.
את הרכות היחסית של החרדיות המזרחית מייחס ליאון ל"תרבות התשובה" שלה, כלומר למאמץ הכביר המושקע בפעילות החזרה בתשובה של הקהל הרחב. התוצאה היא יצירת דינמיקה של רצף חברתי בין אלו שהם כבר "חוזרים בתשובה" לאלו שהם "מתחזקים" ולאלו שעוד עתידים לחזור בתשובה שלמה. כך, מתגברת הקהילה המזרחית החרדית על הדיכוטומיה האשכנזית הנוקשה בין אלו שבפנים לאלו שבחוץ, ומאפשרת לקהלים שונים לבוא בשעריה.
ספרו של ליאון הוא דוגמה מצוינת לתרומתה של עבודת מחקר מקיפה ויסודית המסוגלת להבחין בדקויות ולהסביר תהליכי עומק בחברה הישראלית. השיח התקשורתי הסטריאוטיפי מגדיל את הניכור ההדדי ומחריף הבדלים ופערים; לעומתו, הבנת המורכבות התרבותית והחברתית של קבוצות בישראל יוצרת תמונה רב ממדית ותורמת לדיאלוג פורה בין הקהילות השונות בחברה.
