ב-28 בנובמבר האחרון, בשעה 04:45 לפנות בוקר, נשמעו זעקות על גדות נהר הירקון בתל אביב. עוברי-אורח שהגיעו למקום מצאו נערה חבולה, מבוהלת ובהכרה מעורפלת אשר ניכר עליה כי עברה חוויה לא קלה. כמה מטרים משם, בין השיחים של הגדה השנייה, הסתתר האנס - מאבטחו של הרמטכ"ל, סרן ארז אפרתי. להגנתו טען הקצין לשעבר ביחידה מובחרת כי הושט לו אלכוהול מזויף אשר השפיע על מעשיו. טיעון זה, מפי אדם הממונה על ביטחונו של אחד מהאישים הבכירים של המדינה, לא רק שאינו קביל אלא גם שם אותנו ללעג. אך כל זאת ככלום וכאפס לעומת ההסדר המקל שאותו קיבל אפרתי לאחר לחץ הפרקליטות על המתלוננת לבטל את עדותה.
מקריאת כתב האישום המקורי, המבוסס על עדותה של הנערה, המאבטח של המועדון הסמוך שנחלץ לעזרתה ועדים אחרים שהגיעו למקום, עולה כי אפרתי גרר אותה, חסם את פיה, היכה אותה באגרופים, ניסה לאנוס אותה ולבצע בה מעשה סדום, תוך איומים שיהרוג אותה אם תתנגד. גם לאחר שהגיע למקום המאבטח במטרה לסייע, אמר לו אפרתי שהיא חברתו והלם בה באגרוף בפניה על-מנת שתשתוק. גם אם לרגע נעצור פה ולא נקרא את המשך כתב האישום שבו מפורט כיצד ניסה הלה להימלט מזירת האירוע, הרי שעולות מספר שאלות המעוררות נורה אדומה בראשי:
ראשית, האם נוהג אפרתי להכות את חברתו-ארוסתו כשזו אינה מסכימה איתו על דברים? האם זו הדרך שבה נהוג מבחינתו לפתור מחלוקות? אולי זה, אם כך, הפחד ממנו שגרם לה להצטרף אליו בכל זימוניו לבית המשפט, עד עתה (לא כולל זה של יום עסקת הטיעון)? שנית, כיצד לא השפיע משקה האלכוהול המזויף, כדבריו, על הנוכחים האחרים במועדון אלא רק עליו? על האדם שאמור להיות חסין וערני מספיק בכל מצב על-מנת להגן על האדם שאת ראשו ודאי היו רוצים רבים בעולם הערבי? אך כנראה שלפרקליטות המדינה אין זמן להתעסק ב"זוטות" אלו. לכן, הבהירו הם כי בהתאם להסדר, נערכו בכתב האישום רק "תיקונים קלים". זאת משום ש"הרכב השופטים עמוס ביותר, ואם לא היה נחתם ההסדר - היה צורך בהעדת עשרות עדים והמשפט היה אורך חודשים ארוכים". מזל שיש לנו פרקליטות כזו. פרקליטות הדואגת לא לצדק שייצא לאור בתום תהליך ארוך שבו נותנים לשופטים לשמוע את כל העדויות, אלא לכך שאלו ינוחו ולא יתאמצו חלילה לשבור את ראשם בתיקים ארוכים ומורכבים שידירו מהם שעות שינה יקרות. אין זה משנה שכתוצאה ממעשיו של אפרתי, אליבא דכתב האישום, נגרמו לצעירה חבלות של ממש ובכללן דימומים תת-עוריים ופצעי שפשוף בפנים, פצעי שריטה בצווארה, וכן חבלות שונות בכפות ידיה, מותנה וירכה. על הנזק הנפשי שנגרם לה, בכלל אין מה לדבר, משום שלמי יש זמן עכשיו לחכות לתוצאות של שיחות פסיכולוגיות?
הסדר טיעון הוא דבר נוח. כמו שכותבת ד"ר נוגה פוגץ', ראש מרכז נגה הפועל למען נפגעות אלימות ועבירות מין חמורות. "הוא חוסך מזמנם של הפרקליטות ושל בתי המשפט, מייעל את הדיונים ומייתר עדות במקרים בהם לעתים היא עלולה להיות קשה לנפגע". אך לכל מטבע יש שני צדדים וכפי שאנחנו יודעים מהסדרים אחרים בחיי היום-יום, מה שטוב לאחד לא תמיד טוב לאחר. במקרה זה האחר - הוא בעצם האחרת. זאת קורבן העבירה אשר רואה כיצד החוויה שחוותה מקבלת לרגע תפנית, פתאום לוחצים עליה לשנות גרסה מתוך שכנוע שזה לטובתה ולבסוף היא נתפסת בציבור כשקרנית, שכן אם באמת היו פני הדברים כפי שתיארה בהתחלה, מדוע הסכימה? הנאשם, מצד שני, במקום להיענש על מעשיו, נהנה מכך. ושוב, כדברי פוגץ', "גם אם התביעה עדיין מתכוונת לדרוש מאסר, ברור כי הוא יהיה קצר מהמאסר לו היה צפוי אם היה מורשע בסעיפי עבירות רבים יותר. כך, בידי התביעה מסור הכוח לקבוע את רף הענישה עוד בטרם הגיע הנאשם לבית המשפט".
ואכן, לפי העסקה שהושגה (ראה מצד שמאל) בבוקרו של יום שלישי, ה-15.6.10, בעניין המקרה שבו נפתח מאמר זה, יקבל הנאשם רק 14-12 שנה ולא עד 20 שנות בילוי מאחורי הסורגים, כפי שהיה קורה אילו הייתה ממשיכה הקורבן לדבוק בגירסתה, המגובה כזכור בעדים שגם באחד מהם חבט אפרתי. מקומם? מרגיז? מעצבן? מתסכל? מאכזב? מייאש? כנראה שככה זה במדינה שבה הנשיא לשעבר מואשם באונס של מספר נשים שעבדו תחת מרותו, אך הפרקליטות דואגת להסיח את הדיון לשאלה ה"קריטית" האם לבשה המתלוננת הראשית בפרשה חצאית או מכנס. ככה זה כששר משפטים לשעבר יכול לנשק את פקודותיו, אך אין מה לדאוג, משום שמדובר ב"מחווה ידידותית" בלבד, שכן "כך הוא מראה לאנשים שהוא מעריך אותם". ככה זה כאשר ילדים בני 14 מתאספים כדי לבצע מעשה סדום בבת-כיתתם, אך מה אתם רוצים מהם? הם לא הם אשמים!
בכמה מהמקרים, במיוחד כשמדובר בקטינים, יהיו אשמים ההורים או מערכת החינוך. לעיתים תהיה האשמה מוטלת גם על כתפי המשטרה שלא שלחה כוחות סיור להסתובב בכל אתר ואתר בעיר. אך במרבית המכריעה יותר של המקרים, ובמיוחד כשמדובר בבגירים, האשמה תמיד תצא היא! היא המופקרת! היא זו שפיתתה אותם, שבאה אליהם, שעשתה משהו שדרש זאת, שהתגרתה בהם בלבושה הפרובוקטיבי (האם בכלל נעשתה סטטיסיטיקה לגבי נתון זה? ומה בכלל נתפס כפרובוקטיבי בעיני מי שמבקש רק לפרוק את זממו ולבוא על סיפוקו החולני?). הרי לא ייתכן שגבר יבוא מיוזמתו האישית ויבצע מעשה שכזה. הפרקליטות מבהירה חד וחלק לכל המתלוננות האלו, שהדבר הכי טוב שהן יכולות לעשות זה לא להעיד. "ממילא זה לא יעזור. זה הכי טוב שתשיגי", אמרו גם ל-א' מבית הנשיא וגם ל-א' הקורבן של המקרה המצער שלפנינו.
ואכן, הצדק עם הפרקליטות. עד שלא ישתנה בחברה היחס הבסיסי כלפי הנשים האלו (והמחמירים אולי יגידו כלפי נשים בכלל), עד שלא יפסיקו לראות בהן את האשמות שהביאו זאת על עצמן או אובייקט מיני שנועד לספק רק את צרכיו של הגבר, עד שלא ישתנה החוק ויחמיר גם עם ההטרדה המינית הכי קטנה, או יראה באונס מעשה חמור כרצח, שכן מדובר בנשמות שנרמסו ונרצחו, אין להן סיבה ללכת לבית המשפט, להתלונן ולשפוך את סיפורן. עד שכל זה ישתנה, אנחנו אונסים את הנשים האלו לסגור את כאבן העצום בתוך עצמן. משמעות החלטת הפרקליטות היא סימן אזהרה לא לאנס הבא, אלא דווקא לקורבנותיו בדמות
'עדיף שתשתקו, ואל תתלוננו שכן ממילא לא ייצא מזה דבר'...