זכתה מצות פרה אדומה, והיא הפכה לסמל של חוקי התורה - מצוות שטעמיהן אינם ידועים לנו. ליתר דיוק, פרט אחד במצוה זו הוא המעורר את התמיהה הגדולה ביותר. אפר הפרה האדומה מטהר טמאי מת, אך מי שנוגע בו - נטמא בעצמו. והרי זה כאילו נאמר שדווקא יצרני התרופות יחלו.
במבט רחב יותר, כל הנושא הזה של טומאה וטהרה אינו נתפס בשכל אנוש. מדוע מי שהיה תחת קורת גג אחת עם מת, הופך לטמא? מדוע היולדת טמאה? כיצד מי המקווה מטהרים, בעוד כל המקלחות שבעולם לא ישיגו תוצאה זו? ועוד כהנה וכהנה בפרטי פרטים של דינים, שאינם רק מן הסבוכים ביותר בתורה, אלא גם מן החמורים ביותר, שכן בחלק מהמקרים מסתכנים הטמא ומי שבא איתו במגע בעונש מוות.
אפשר להוסיף עוד שורה של מצוות שהשכל אינו מבין. קחו את הכלאיים בשדה ואת השעטנז בבגד: מדוע אסור לזרוע שני סוגים זרעים זה לצד זה, ומדוע אסור לתפור בגד מצמר וכותנה יחדיו? או דיני מאכלות אסורים: מדוע הפרה מותרת באכילה והחזיר אסור? מה יש בסנפיר ובקשקשת המתיר דגים באכילה? או דיני המקדש: מדוע דווקא 12 כיכרות של לחם הפנים ומדוע 11 סממנים בקטורת? או דיני הקורבנות: מה הקשר בין שחיטת פרה לבין כפרה על חטא? ועוד רבות כהנה.
לכאורה ניתן היה לומר, שהתורה מבקשת לתרגל את האמונה שלנו. אמונה איננה הסכמה ואיננה ידיעה. אני מסכים או שאינני מסכים עם החלטת בית המשפט; אינני מאמין או לא מאמין בה. אני יודע או לא יודע שכעת יום או לילה; אין לזה שום קשר לאמונה. ובענייננו: אני מקיים את המצוות ונמנע מן האיסורים לא משום שאני מסכים, יודע או מבין - אלא משום שכך ציווה עלי בוראי.
ואכן, את רוב המצוות התורה אינה מנמקת. חז"ל הסבירו גישה זו באמירה מפורסמת על שלמה המלך. בדיני המלך נקבע, שֶאַל לו לשאת נשים רבות, פן יטו את לבבו מעבודת ה'; ואל לו להרבות בסוסים, שמא יחזיר יהודים למצרים לקנות סוסים. אמר שלמה: "אני ארבה ולא אסור, אני ארבה ולא אחזיר". והתוצאה: נשותיו הנוכריות של שלמה הטו את לבבו לעבודה זרה, והוא ייבא סוסים ממצרים. ואם שלמה, החכם מכל אדם, כך - על אחת כמה וכמה אנחנו.
חז"ל מתכוונים לומר, שאם הייתה התורה אומרת את טעמיהן של המצוות, היו באים חכמים או חכמולוגים ואומרים: זה לא חל עלינו, זה לא מתאים לדורנו, הנסיבות השתנו. מאחר שהתורה היא מוחלטת מבחינת תחולתה ונצחית מבחינת חלותה, היא מעדיפה להימנע ממתן נימוקים שאיתם יהיה מי שירצה להתווכח. התורה באה לעזור לאדם להיות מוסרי יותר וטוב יותר, היא יודעת כיצד להשיג זאת, ולמעשה מבקשת להציל את האדם מפני עצמו - שמא יחשוב שהוא יודע טוב יותר.
אלא שלפי גישה זו, אנו עומדים תמהים לנוכח מצוות רבות שטעמיהן נאמרו במפורש, או שהם ברורים בהיגיון פשוט. קחו לדוגמה את שורת המצוות עליהן נאמר שהן זכר ליציאת מצרים - מקורבן הפסח וליל הסדר ועד תפילין ומזוזה. או מצות כיבוד אב ואם, שטעמה ברור לכל בר-דעת. או המצוות הנוגעות לחובה לפצות את חברך על נזק שגרמת לו. ועוד ועוד. אם קיים חשש שמא מאן דהו יחליט שמצוה פלונית אינה חלה עליו - מדוע נאמרו טעמיהן של מצוות אלו?
על כך ניתן להשיב בשני מישורים. האחד: גם אם המצוה עצמה מובנת לנו, עדיין פרטיה הם בגדר חוקה בלתי מובנת שיש לקיים רק מכוח האמונה. מדוע קורבן הפסח הוא דווקא שה, מדוע יש בתפילין ארבע פרשיות ומדוע המזוזה נקבעת דווקא בצד שמאל של הדלת? מדוע כיבוד אב ואם אוסר עלי לשבת במקומותיהם? מדוע העונש על גניבה רגילה הוא כפל שווי הרכוש הגנוב, ואילו על גניבת שור ושה הוא פי ארבעה וחמישה? כלומר: גם אם אני מקבל בשכלי את העיקרון שבבסיס המצוה, עדיין עלי להגיע לשלב האמונה על-מנת לקיים אותה לפרטיה.
המישור השני מעמיק יותר בגישה הדידקטית של התורה. כבר אמרנו בעבר, שהתורה מכוונת להשיג את מטרתה - העלאת הרמה המוסרית של הנשמע לה - במצוות ובסיפורים, הן כאלו המלמדים ומדריכים אותנו מה לעשות, והן אלו האומרים לנו ממה להימנע.
דרך נוספת של התורה היא לגוון את המצוות עצמן. וכך יש מצוות לגברים ולנשים, לכהנים ולישראלים, בארץ ובכל מקום, במקדש ומחוצה לו, לסוחר ולחקלאי. סיבה אחת למגוון זה היא התפיסה הבסיסית של התורה, הנכנסת לכל תחומי החיים, כדי שלא יימצא תחום בו המוסר שלה אינו מדריך את היהודי. סיבה נוספת היא הרצון ליצור גירוי אינטלקטואלי מתמיד, ולכאן נכנסת החלוקה בין מצוות שטעמיהן ברורים לבין אלו שטעמיהן סתומים.
כפי שיודע כל הורה ומורה, חשוב מאוד לשמור על הסקרנות של הילדים והתלמידים. לימוד החוזר על עצמו יוצר שעמום ומרחיק את השומעים. לעיתים יש לשלוח את הלומד להבין בעצמו, ולעיתים יש להציג בפניו מסכת ערוכה ומוכנה. לעיתים הוא יידרש לקרוא, ולעיתים הוא יתבקש לכתוב. שיעור אחד יהיה פרונטלי, ושיעור אחר יציג סרט. יהיו שיעורי מעבדה, ויהיו טיולים וסיורים.
כך גם בלימוד התורה. יש סיפורים ומצוות המובנים על פניהם, יש כאלו המצריכים העמקה ויש כאלו הנשארים בבחינת חידה בלתי מפוענחת. המצוות שאינן מובנות אלו הן לא רק אמצעי לחזק את אמונתנו; הן גם חלק מהמערכת הכוללת בה מושכת אותנו התורה להאזין לה ללא הרף.
