זו פעם שנייה שאני מוצא עצמי נכבש בקסמי ספר, שכתבה הסופרת אמונה אלון. מיותר לציין, שאני מסתייג הסתייגות מוחלטת מעולמה האידיאולוגי של אמונה אלון, אך אינני יכול להתעלם מכך, שבשקט-בשקט קמה לנו סופרת, שיודעת לספר סיפור, מה שלצערי, כותבי עברית מעטים יודעים לעשותו.
בספרה השני "ותכתבו: אהובתנו" אני חש התנגדות נחרצת לחלק מהמקומות בהם מתרחשת העלילה, אבל נכבש בקסמם של גיבוריה. אני רואה במקומות אלו מכשול לשלום, אבל אני נשאב לתוך עולמם המוסרי-ערכי של הגיבורים, ומעל לכל לגילויים האנושיים של הדמויות אותן היטיבה אמונה אלון לעצב.
כבר ספרה הראשון "שמחה גדולה בשמים" כבש אותי, ומצאתי עצמי קורא קטעים מסוימים פעמיים-שלוש. בספרה הראשון היא פתחה בפנינו צוהר אל עולמם של אנשים אוהבים. אנשים המהלכים על בימת סיפור מרגש הפורס בפנינו אהבה מוחמצת, אהבה שאינה ממומשת. הבחור, יאיר, מקבל עליו את מוצא פיו של הרב הממאן לתת את ברכתו לנישואים, כי
"יש שמחה גדולה בשמים, אך ידו של צדיק מעכבת". בעוד הבחורה, שלומציון, מתקשה להתמודד עם מוצא פי הרב המחייב פרידה.
שלומציון זונחת את עולמה הדתי וחיה בבדידות לצד בתה היחידה, מיה, שלימים תחזור בתשובה ותתאהב בבנו של יאיר. נכבשתי בעולמם הרוחני של כל באי גלריית הדמויות המגוונת בספר. דמויות הנושאות על כתפיהן מחויבות לעולם ערכים, מחויבות כה משכנעת, שחודרת אל לבו של כל קורא, גם אם הוא בא מקוטב אידיאולוגי שונה.
לספרה השני "ותכתבו: אהובתנו" יש לי יחס אישי. טרם קראתי את הספר הלכתי שבי אחרי שם הספר. על קברה של סבתא רבתא שלי, שרה קלינסקי, כתובה מילה אחת ויחידה:
"אהובתנו".
הספר מפגיש אותנו עם דמותו של דורי ברטוב, המחליט לעזוב את משפחתו. אשתו, מיכל, מנהלת אולפנה, מנסה להתנהג כרגיל - אבל גם הוריה נפרדו לא מכבר - ואצל בתה מחלחל מבעד לקרע המשפחתי קול רחוק שמנסה להישמע כבר שנים רבות. וכל ההתרחשות היא בקהילייה קטנה חדורת רוח שליחות אידיאולוגית.
בשפתה העשירה סוחפת אותנו הסופרת לשוטטות בין תקופות ומפגש עם דמויות שונות. מכל הדמויות אני מבקש לייחד את התייחסותי רק לדמותה של ענבר, בתה של מיכל.
מצאתי קסם מיוחד בדמותה של ענבר. ענבר, המגיעה לרחבת הכותל העמוס מטענים היסטוריים ודתיים, ממקדת את פנימיותה במקום כה קדוש לה דווקא בעולם הטבע (עמ' 158): "ללהקה של עשרות ציפורי סיס". ענבר מנסה להבין מה אומר משק כנפיהם ומה מביע הרדיוס הקבוע שבו הם "מתמַעֲגְלִים" (אמונה, סליחה שאני מסב את תשומת לבך לשגיאה בניקוד - אסור שיופיע חטף פתח לפני שווא, לכן יש לנקד כך - מתמַעַגְלִים).
כקורא אני נרגש, כשאני קורא את תיאורה של ענבר הפתוחה אל עולם הטבע ברחבת הכותל. כשמוציאים את ספר התורה, ענבר, עם
"היונים הרגועות, הרגילות הניצבות כמעט ללא נוע על האבנים העתיקות, ודומה שהן עתיקות כמותן" (עמ' 92).
כקורא נכבשתי אחרי דמותה של הילדה ענבר, היושבת ליד אִמָּהּ בעזרת הנשים בבית הכנסת, "כי היא צריכה לשמור על אמא שלה מפני המבטים של הנשים האחרות" (עמ' 236) וחשוב לילדה לקרוא במשותף עם האימא בחומש אחד, כי זה יהפוך "אותן לישות אחת ולחזית מאוחדת בלתי חדירה, כנגד כל הנשים והבנות שבעליהן ואבותיהן טרם עזבו אותן".
הילדה, ש"מאז שאבא שלה עזב את הבית היא לא באמת נוכחת בכתה... היא מתאמנת בלעוף... אל איזה מרחב אחר" (עמ' 92). ילדה שקשה לה לעזור לעצמה, היא משענת איתנה לאם במצוקה כה קשה של שבר במשפחה. ילדה בגיל ההתבגרות, "שהגוף שלה לא מפסיק לצמוח, והיא לא יודעת מה לעשות בקשר לזה" (עמ' 92), זו הילדה שמטה כתף לאם במצוקה. זו גם הילדה הממהרת לעמוד במטלות הלימודיות ואף תגיש את העבודה שבועיים לפני הזמן, רק כדי "שתוכל לפנות זמן לנושאים שמטרידים את נפשה הסוערת, כמו להתפנות לחיפושים אחר הסבתא רבא החדשה, שהופיעה בחייה פתאום" (עמ' 93).
אני ממליץ בחום על ספרה של אמונה אלון. לשוחר ספרות טובה מצפה חוויה ספרותית מהנה, ומפגש עם גלריה של דמויות שאינן מניחות לקורא, הן חודרות אליו ואינן נותנות לו מנוחה. וטוב שכך. דמויות חדורות באמונה ובמחויבויות לדרך, שאינה מקובלת עלי, הפכו להיות קרובות אלי. הן לא הוצגו בפני הקורא כדמויות פלקטיות, אלא כדמויות אנושיות שנקשרתי אליהן.
לרוץ לקנות את הספר.
