בשנת 1950 ניתן האות לעליה לארץ ישראל. העלייה הראשונה מהודו הייתה דווקא עליית נוער. צעירים שהיו מעורבים, בעלי תפיסה ציונית מובהקת וחדורי מוטיבציה. אחריהם הגיעו גם עליות של בודדים ומשפחות. יהודי הודו לא נתקלו בקשיים ביציאה מארץ מולדתם, השלטון ההודי לא היה צד בעניין ולא היווה מכשול.
העולים הראשונים נחתו בארץ וטופלו ב"קפידה". כל עולה עבר ריסוס מיוחד לדיכוי מחלות ושיער ראשם גולח. העולים היו שרועים בהלם מוחלט והועברו למחנות קליטה ומיון. הרוב שוכנו במחנה "שער העלייה" בחיפה ועולים נוספים הופנו לכפר עציון בסמוך לירושלים, פרדסיה (בית ליד), פרדס חנה ומחנה קליטה לנוער "אחוזה" בכרמל.
ישנם מספר תיעודים של עולים מהודו שמציירים תמונה קשה על העליות הראשונות שהגיעו ארצה אחרי קום המדינה. העולים הראשונים מקהילת בני ישראל מהודו היו חלק בלתי נפרד מעוולות המעברה. בעל משפחה שהגיעה מהודו בשנת 1950 מספר על קורותיו ב"שער העלייה": "לקחו גם אותנו לריסוס קרחת, וזריקות. קיבלנו חדר קטן למשפחה, השירותים והמקלחות היו משותפים. בכל ארוחה הלכנו עם צלחת ריקה וקיבלנו אוכל במידה כמו מקבצי נדבות".
עולה מבוגר יותר מספר על קשיים נוספים: "מדובר במחנה עבדים. מידי יום מגיעים נציגים מקיבוצים שונים ובוחרים את מי לקחת. הם מעדיפים צעירים בודדים או משפחות צעירות ללא סבא וסבתא. הם בוחרים עבדים כמו שבוחרים סוסים. מי שלא ידע אנגלית נשלח לעיירות פיתוח, בעלי השכלה צעירים נשלחו לאולפן "לציון" בירושלים, מי שיודע אידיש קיבל עבודה וכל הזקנים נשארו סובלים במחנה. כתבתי אפילו מכתב לראש ממשלת הודו נהרו שבני עדת בני ישראל המשגשגת מהודו מוחזקים בישראל במחנה עבדים".
לאורך השנים התאגדו בני העדה והקימו בישראל בתי כנסת עדתיים, ארגונים חברתיים וניהלו חיי קהילה עשירים ומגוונים ברחבי ישראל. בכל רחבי הארץ כיום פרוסים בין 40-50 בתי כנסת בנוסח עדת בני ישראל יוצאי הודו. שנים רבות היוו בתי הכנסת את המרכז הקהילתי של העדה. בערים רבות הוקמו ארגונים עדתיים שקיימו מפגשים חברתיים, מופעים ותמכו בקהילה בתחומי הדת, חברה, כלכלה ורווחה.
הארגונים בערים השונות התאגדו לארגון ארצי שהוקם בשנת 1986. הארגון הארצי המשיך לקדם את ענייני העדה ולדחוף את התרבות ההודית לתודעה הארצית. ניתן לציין כי בחסות הארגון מתקיימים שני אירועים בסדר גודל ארצי לבני העדה - המפגש השנתי של יוצאי הודו במסגרת פסטיבל הזמר והמחול ההודי, ואירועי ההודויאדה שנערכים באילת.
ראוי לציין כי בני העדה עדיין משמרים מנהגים שהביאו איתם מהודו. משפחות רבות עדיין מקיימות את טקסי ה"מלידה", טקסי חינה מסורתיים, תפילות החג ועוד. לעדה יש צביון ייחודי בתוך מגוון העדות שבישראל.
נכון לתחילת שנות ה-2000 חיים בישראל 70,000 בני ישראל יוצאי הודו. בערים אשדוד, באר שבע, ירוחם, דימונה, רמלה ,לוד, יבנה ועוד ישנן קהילות גדולות וידועות. כיום גדלים בארץ דור שני ושלישי לעולי הודו ואין זכר לאפליה ולקשיים של תחילת הדרך.
בני העדה שבאו מהודו עם ערכים של חינוך נוקשה, דרך ארץ ודרכי שלום חינכו את הדורות הבאים על פיהם. רבים מבני העדה משכילים ומוצאים את עצמם בעמדות מפתח בתחומים שונים במשק הישראלי. כך נסגר לו מעגל של אלפי שנים בו מצאו את עצמם יהודים מארץ יהודה על חופיה של הודו ולאחר כמעט אלפיים שנה, לאחר מסע מסתורי ומרתק מצאו את דרכם חזרה לארץ היהודים.
(מבוסס על-פי מאמרו של נח מסיל באתר
www.beneisrael.info)
מילה אישית זהו. תם ולא נשלם. ארבעת הטורים שעסקו ביהדות הודו הם רק קצה קצהו והשיחות שלי עם אנשים יוצאי ולא יוצאי הקהילה רק מחדדים לי עד כמה זהו רק קצהו של תרבות מדהימה שאני גאה להיות שייך אליה.
הטורים האלו למרבה ההפתעה החלו מ... ספר בישול. כן, בדיוק כך. ראיתי ספר מתכונים עם מטעמים לחג לכל עדה האוכל שלה. הפכתי וחיפשתי שוב ושוב וגיליתי שדיברו שם על הקהילה ההודית, אבל קראו לה... "יהודי קוצ'ין". עורכי הספר לא חשבו שיש הבדל. אני הבנתי שחייב לחדד את ההבדל ולהזכיר לנו שקהילת יהודי הודו זה קצת יותר מסרט.
אולי זה הזמן להיכנס לאתר המופיע לעיל ולעדכן מידע וזיכרונות שכבר נדמה שהם נעלמים. הילדים יכולים לעשות עבודת שורשים עם ההורים, לתעד את מה שרק הם יכולים לספר.
"שאל אביך ויגדך, זקינך ויאמרו לך"
שבת שלום
