להאיר את פרשת קצב (ד')

חלק מהזיכרון הקולקטיבי מתהווה באמצעות תקשורת ההמונים. דומני כי בפרשת קצב נחרתו בתודעה של הציבור הישראלי כמה עובדות ובדיות, שחלקן משמשות בערבובייה. אחדות מהן מתייחסות לחשיפת הפרשה. נראה כי יהיו כאלו שייחסו את חשיפת הפרשה לצעירה המכונה א' מבית הנשיא, שהתלוננה נגד משה קצב על כי ביצע בה עבירות מין ובכללן אינוס. אפשר שיהיו כאלו אשר יזכרו כי תחילתה של הפרשה כשהזמין הנשיא קצב את היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז ודיווח לו על כך שמנהלת לשכתו לשעבר, המכונה א', ניסתה לסחוט אותו. במאמר זה נציין כמה עובדות הנוגעות לפיצוץ הפרשה ונבחן היבטים אחדים הנוגעים למקומה של התקשורת בחלק מהעניינים הנוגעים לחקירה. יריית הפתיחה פרשת משה קצב הובאה לידיעת הציבור לראשונה על-ידי העיתונאי אמנון אברמוביץ' בחדשות ערוץ 2, במוצאי-שבת 8.7.2006. השתלשלות העניינים שקדמה לכך הייתה ככל הנראה כדלקמן: ביום ראשון, 2.7.06, פנו עיתונאים לדובר משרד המשפטים בשאלה אם הוגשה תלונה נגד הנשיא בגין הטרדה מינית, ונענו כי במשרד המשפטים לא ידוע על כך דבר. ביום רביעי, 5.7.06, התקשר משה קצב למני מזוז, וביקשו כי יבוא אליו בדחיפות. מזוז, אשר סבר כי זימונו הדחוף והבלתי שגרתי קשור לשאלות העיתונאים מתחילת השבוע, ביקש כי עוזרו הנאמן רז נזרי יצטרף אליו לפגישה. בפגישה דיווח קצב למזוז על כי המכונה א' ניסתה לסחוט אותו במהלך פגישה שהתקיימה ביניהם בבית הנשיא, בארבע עיניים (להלן פגישת הסחיטה). לימים טענה א' כי הפגישה ארכה כ-45 דקות ונראה כי היא התקיימה בחודש יוני 2006, או בסמוך לכך. לפיכך לא ניתן לדעת מהמידע שהתפרסם מתי בדיוק התקיימה פגישת הסחיטה וכמה זמן עבר בינה ובין היום בו התקשר קצב למזוז והזעיקו אליו. לא זו אף זו, הציבור אינו יודע מתי וכיצד נודע לעיתונאים על כי הוגשה כביכול תלונה נגד קצב על הטרדה מינית. אשר-על-כן, קשה לדעת האם העובדה כי העיתונות "עלתה" על דבר מה, היא זו שהניעה את קצב לדווח למזוז על עניין הסחיטה. התגובה שיצאה מטעמו של משה קצב לידיעה שפרסם אמנון אברמוביץ' הייתה כי הפגישה שהתקיימה בין הנשיא ובין היועץ המשפטי הייתה פגישת עבודה שגרתית. כפי הנראה מזוז לא השלים עם דיווח כוזב זה לעיתונות ולמחרת, ביום ראשון 9.7.06, יצא בהודעה פומבית כי הפגישה עם הנשיא, שהתקיימה ביום רביעי הקודם, נסובה על עניין הנוגע לעובדת לשעבר בלשכת הנשיא, וכי לאחר שיקבל מהנשיא את כל החומר בעניין יחליט כיצד לנהוג. האם המכונה א' מבית הנשיא היא זו שפוצצה את הפרשה? התשובה היא שלילית. היא לא פנתה ביוזמתה למשטרה, לא לפני חשיפת הפרשה על-ידי אברמוביץ' ולא אחרי. את גרסתה היא מסרה למשטרה אך בעקבות הבאתה כחשודה בסחיטה של נשיא המדינה. להסיר ספק, יודגש כי אין בעובדה זו כשלעצמה לפגוע במהימנות הודעתה והיא צוינה כאן אך בהקשר ה"קרדיט" על חשיפת הפרשה ותו לא. האם משה קצב דיווח ליועץ המשפטי על ניסיון הסחיטה בסמוך להתרחשות הדברים וממניעים שהינם אך ממין העניין? דומה כי התשובה לשאלה זו אינה פשוטה. אם אכן חלפו מספר ימים מהיום בו התקיימה פגישת הסחיטה ועד ליום בו הזמין הנשיא את היועץ המשפטי, כאשר בין לבין נודע לו כי עיתונאים "שואלים שאלות", הרי התשובה המתבקשת היא שלילית. האם פעל כראוי העיתונאי אמנון אברמוביץ' שפרסם את הידיעה ולא המתין עד לבדיקתה על-ידי היועץ המשפטי? מבחינתו ודאי שכן, אך השאלה היא האם לא הזיק הפרסום לחקירה? למיטב הבנתי, מעולם לא טענה המשטרה במקרה דנן כי הפרסום המוקדם גרם נזק לחקירה. מניסיוני למדתי כי במקרים רבים חשיפת מידע לעיני הציבור היא זו שהביאה את גורמי האכיפה לטיפול נמרץ. כך למשל במקרה של החקירה על נסיבות מינויו של רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה, בתקופת כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש הממשלה, בשנת 1997. בקרב חוגים משטרתיים אחדים נמתחה ביקורת נגד כתבת הערוץ הראשון איילה חסון, אשר חשפה את הפרשה, כי אם הייתה מעבירה את המידע למשטרה לפני פרסומו בחדשות, יכלה המשטרה לפתוח בחקירה סמויה אפקטיבית ולגלות ראיות שנמנעו ממנה. כמי שהיה בין בכירי אותו צח"מ, אני סבור שפיצוץ אותה פרשה בתקשורת הביא לטיפול משטרתי אפקטיבי בחקירת המקרה. המערכה הראשונה על פרסום העדויות מבית המשפט תפקידה של תקשורת מקצועית במדינה דמוקרטית אינו מסתכם רק בפרסום מידע המגיע אליה באופן שוטף והמעניין את הציבור. תפקידה הוא גם לפרסם מידע שחשוב להביאו לידיעת הציבור - גם אם אין "הציבור" מתעניין כל-כך במידע שכזה. אולם מעל לכל תפקידה של התקשורת הוא לחתור ללא לאות להשיג מידע בעל עניין ציבורי - כמעט בכל דרך אפשרית ולגיטימית, ולפרסמו כדין ועל-פי כללי האתיקה המקצועית. האתיקה המקצועית של העיתונאות מכילה לא רק איסורים ומגבלות, אלא גם ציוויים שתכליתם הגשמת החזון של העיתונות המודרנית. החלטת בית המשפט המחוזי על כי המשפט של הנאשם משה קצב יתנהל בדלתיים סגורות, היא לכאורה החלטה חוקית ותקינה. המחוקק הסכים כי עיקרון פומביות הדיון ייפגע כאשר הוא מתנגש עם עקרונות מסוימים שהשגתם חשובה מפומביות הדיון. אולם לכל כלל יש יוצא מן הכלל, וכל מקרה צריך להיבחן לגופו של עניין. החלטות גורפות, אוטומטיות, שאינן מתעלות מעל אינטרסים מיידיים, גם אם הן מתקבלות בסמכות מפורשת, סופן כי הן תהפוכנה להחלטות שרירותיות, ולבסוף לשערורייתיות. בפרשת קצב, במבחן התוצאה עד כה, השיגה התקשורת ציון חלש למדי, ובית המשפט המחוזי, בכל הנוגע לפרסום העדויות, השיג למרבה הצער ציון נמוך עוד יותר. ניסיון ראשון - כמעט פתטי - להביא את העדויות מבית המשפט לידיעת הציבור נעשה על-ידי אריה שקד, מנהל "קול ישראל" (בפועל), בסמוך להגשת כתב האישום. שקד פנה לבית המשפט המחוזי שלפניו אמור היה להתקיים המשפט, בבקשה כי יתיר לשדר או להקליט עדויות חשובות מתוך המשפט. בית המשפט, בהחלטה חדה ומהירה מיום 6.5.09, "נפנף" למעשה את המבקש החוצה, ובצדק רב. כיצד סבר המנהל בפועל של קול ישראל כי בית משפט יתיר לו להקליט או לשדר עדויות במשפט שעיקרו בעבירות מין? אומנם פנייתו נעשתה עוד לפני שהתקיים הדיון וניתנה ההחלטה לבקשת הפרקליטות לקיים המשפט בדלתיים סגורות, אך עם מעט ידע משפטי ניתן היה לצפות כי החלטה על דלתיים סגורות תבוא ותינתן - לפיכך מה טעם מצא "קול ישראל" בפנייה חסרת-שחר זו?! בהקשר זה ראוי להעיר על עניין שציינתי במאמר השלישי בסדרה, כי התנגדות הנאשם לדלתיים הסגורות הייתה גם תמוהה עד מאוד. המערכה השנייה על פרסום העדויות המערכה השנייה על פרסום העדויות הייתה רצינית יותר מהראשונה ובראשה התייצב עיתון ידיעות אחרונות. נציגי העיתון פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה להתיר - בתנאים שייקבעו - פרסום עדויות מהמשפט. בית המשפט המחוזי, בהחלטה מיום 9.6.09, דחה את הבקשה וקבע כי: "לאחר שמיעת העדויות... נבחן את נושא פרסום מקצת העדויות, אם בכלל, ככל שאין בפרסום פגיעה במתלוננת...". על החלטה זו הגיש העיתון ערעור לבית המשפט העליון (בש"פ 6987/09). בית המשפט העליון בהחלטה מיום 17.9.09 דחה את פניית העיתון מנימוקים פרוצדוראליים ובעיקרם המובן כי על העניין להיות נדון בבית המשפט המחוזי. העיתון חזר ופנה לבית המשפט המחוזי בבקשה להתיר הפרסום כאמור. הפעם דן המחוזי בבקשה לגופה - לא לפני שביקש וקיבל את תגובת כל הצדדים הנוגעים. עמדת ההגנה הסתכמה בטיעון כי יש לפרסם "הכל או לא כלום". ברור לכולי עלמא כי מדובר בעמדה טקטית בלבד ודי לחכימא ברמיזא. את ההחלטה לבקשת העיתון נתן המחוזי ביום 11.10.09. בכל הכבוד הראוי ניתן לומר כי החלטה זו אינה מקור לגאווה מקצועית וערכית. ניתן לסכם את נימוקי השופטים במחוזי בשלושה משפטים אלו: 1. אין תקדים לפרסום עדויות במשפט על עבירות מין. 2. העבירות המיוחסות לנאשם אינן מתייחסות לאופן מילוי תפקידו הציבורי. 3. הפרסום עלול לגרום לזיהום ההליך המשפטי ולהרתעת המתלוננות שטרם העידו ממסירת עדות שוטפת, מלאה וחופשית. הביקורת הציבורית, ומאוחר יותר גם השיפוטית, לא איחרו לבוא. כל בר-בי-רב מבין כי אין תקדים למשפט בו הנאשם כיהן כנשיא המדינה, וכל התקדימים שנעשו - נעשו מתוך שלא היו להם תקדימים. הטיעון כי העבירות אינן מתייחסות לאופן מילוי התפקיד הציבורי היה יכול להחזיק מים אם היה הנאשם אדם פרטי - ולא שר או נשיא מדינה, אם נפגעות העבירה היו נשים פרטיות ולא עובדות ציבור, ואם העבירות היו נעשות במקום פרטי ולא במקום העבודה של הנאשם או של הנפגעות. ואילו האחיזה במציאות לטיעון על "זיהום ההליך המשפטי" הייתה יכולה להיות, לו פומביות הדיון הייתה היוצא מן הכלל ולא הכלל. לזכות העיתון ייאמר כי הוא לא השלים עם החלטת המחוזי, והוא פנה לעליון שוב (בש"פ 8773/09), שנתן את החלטתו ביום 27.1.10. לא יהיה זה מוגזם לומר כי בית המשפט העליון "לא אהב" את החלטת המחוזי וניכר כי בית המשפט העליון לא ראה את החלטת המחוזי שלא לפרסם כ"סוף פסוק" אלא כהחלטת ביניים. מאז ועד היום הסתיים שלב שמיעת העדויות, ועדיין לא פורסמו העדויות כפי שיש לפרסמן (מבלי שייחשפו פרטי העדות וכולי). זהו מבחן התוצאה של העיתונות במקרה דנן אבל גם של בית המשפט והציון כאמור, אינו מניח את הדעת.