אני לא מבין

ככל שעובר הזמן, אני מבין פחות ופחות את התנהלותה של המדינה בנוגע לאורי בלאו ולמעסיקיו בעיתון הארץ. מה הקטע הזה עם ניהול מו"מ ושיחות והבטחות ושידולים ומה לא? השבוע שוב שמענו שאדון בלאו לא חוזר לארץ, משום שהוא מתעקש שיובטח לו שלא ייעצר עם שובו. יש לנו עסק עם עבריין נמלט ועם אנשים שמסייעים לו, תוך שיבוש חקירה ומהלכי משפט. הרי אם לא היה מדובר בעיתון ועיתונאי, כבר מזמן היה יוצא צו מעצר בינלאומי והמשטרה הבריטית הייתה מתבקשת לאזוק את בלאו ולהעלות אותו על הטיסה הראשונה ארצה. במקביל היו המו"ל עמוס שוקן, העורך דב אלפון ואולי אפילו עו"ד מיבי מוזר מוצאים את עצמם באבו כביר. כל הפרשה הזו התחוללה, משום שבלאו והארץ התעקשו לחשוב שהם מעל החוק. הרפיסות השערורייתית של רשויות שלטון החוק (שמשמעותה כמובן הגברת הסכנה לבטחון המדינה) רק מבטיחה שיהיו לנו עוד פרשות כאלו.

שני נימוקים נתנה הפרקליטות להסדר הטיעון עם מאבטח הרמטכ"ל שהואשם בניסיון לאונס ולמעשה סדום בנסיבות מחמירות, ולבסוף הודה והורשע רק בניסיון למעשה סדום שלא בנסיבות מחמירות. האחד: גם אם המתלוננת הייתה מעידה, זה היה המכסימום שניתן היה לצפות לו. השני: הרכב השופטים עמוס והדיון היה נמשך זמן רב. את שני הנימוקים הללו אני לא מבין. לגבי הראשון: אם זה המכסימום – מדוע מלכתחילה הואשם אפרתי ביותר? האם הפרקליטות מנהלת בזאר מזרחי עם הנאשמים ועם זכויות היסוד שלהם? לגבי השני: לפי ההיגיון הזה, אפשר בכלל לסגור את בית המשפט וכך לא יהיה בו עומס. אם עומס הוא סיבה לא לנהל משפטים – אז תטפלו בעומס. הפרקליטות יוצאת רע מאוד מהסיפור הזה, וזה כמובן בנוסף למסר השלילי שהדבר מעביר לקורבנות עתידיים, ובנוסף לרף הענישה הנמוך שיוצרות עסקות הטיעון גם למקרים בהם אין עסקות כאלו.

השבוע פירסמו שופטי בית המשפט העליון אדמונד לוי וסלים ג'ובראן את נימוקיהם לפסק הדין, בו קבעו שחמש השנים בהן מנוע היה עפר נמרודי מלשמש כדירקטור בשל הרשעותיו, החלו מהיום בו התפטר מהדירקטוריונים השונים ולא מיום הרשעתו. פסק הדין ניתן ביוני 2005. הנימוקים פורסמו ביוני 2010. אני לא מבין: מה קרה בחמש השנים הללו? הם שכחו את התיק? הם איבדו את הנימוקים? לא היה להם זמן לכתוב אותם? מה זה אומר על מערכת הבקרה בבית המשפט העליון? מה זה אומר על היחס של השופטים כלפי אזרחי המדינה? ומה זה אומר על הרצינות בה נכתבים פסקי דין?

"לא נציית לפסקי דין המנוגדים לדעת תורה". זהו נימוקו של משה גפני, להזכירכם – חבר כנסת ויו"ר ועדת הכספים, לסירוב לציית להוראות בג"צ בנוגע להפרדה בבית הספר בעמנואל. מה שאני לא מבין הוא, מה זה "דעת תורה" ומי קובע אותה. הרי מה שמשה גפני מישיבת סלובודקה הליטאית סבור שהוא דעת תורה, אינו בהכרח מה שנראה כדעת תורה לחברו לסיעה יעקב ליצמן, חסיד גור. ומה שנחשב כדעת תורה בעיני אלי ישי, אינו זהה למה שנחשב כדעת תורה בעיני הרב אליהו בקשי-דורון. ומה שמהווה דעת תורה לחרדים, אינו מהווה דעת תורה לדתיים-לאומיים. בקיצור: "דעת תורה" הוא מונח גמיש, כאשר איש-איש מחויב ללכת לפי מנהג אבותיו ופסיקת רבותיו. מנהגי אשכנז שונים ממנהגי ספרד, החסידים והמתנגדים חלוקים ביניהם, בגרמניה ובאיטליה לא התפללו באותו נוסח – וכך הלאה. וזה דווקא מה שיפה ביהדות: היכולת להכיל דעות שונות ומנהגים שונים בתוך מסגרת ההלכה. אז לומר ש"דעת תורה" היא האוסרת להישמע לבג"צ – זו התנשאות במקרה הטוב וזריית חול בעיניים במקרה הגרוע. אגב: גם את המשטרה אינני מבין. במקום לאסור בקול תרועה רמה את ההורים יממה לפני שבת, היה הרבה יותר יעיל (ואנושי) לאסור אותם בבתיהם ביום ראשון בשש בבוקר.

ההתעללות המתמשכת של המדינה במפוני גוש קטיף, אינה רק תוצאה של הביורוקרטיה הרגילה וחוסר היכולת הקבוע לתכנן לטווח ארוך. כאשר יוצרים למתיישבים במכוון ולאורך זמן דימוי של פורעי חוק המונעים שלום ופוגעים בטובת המדינה, אין פלא שהיחס אליהם הוא בהתאם – גם אם בפועל אין כל קשר בין הדימוי השטני הזה לבין המציאות.

האם במשרד החוץ אזלו הכיסאות הנמוכים? טורקיה יורקת בפנינו ללא הרף, מקצינה את התבטאויותיה ואת מעשיה – ואנחנו שותקים לגמרי. אז נכון, השגריר הטורקי הוחזר לאנקרה ואין את מי להעליב חזרה, אבל אני ממש לא מבין את האלם שגזרה ירושלים על עצמה. דווקא מהשטח רואים תגובות: חרם על נסיעות לטורקיה, ניצנים של חרם על מוצרים טורקיים, הפגנות ושילוט חוצות. ואילו ממשלתנו ממלאת פיה מים, כאילו היא חוששת להעליב עוד יותר את ארדואן וחבריו האנטישמיים. אני יודע שיש אינטרסים רחבים וכנראה גם נושאים שהשתיקה יפה להם, אבל מכאן ועד להרכנת הראש בפני ממטרי השינאה הניחתים עלינו – יש הרבה מרווח שמאפשר ומחייב תגובה. שלא לדבר על כך, שגם אנחנו יכולים לפגוע בצורה משמעותית באינטרסים טורקיים, הן כלכליים והן מדיניים. אז אפשר בבקשה קצת כבוד לאומי?

הפעם בצד הכדורגל של המועדון הצהוב. מיליוני דולרים הוציא הקיץ בעלי הקבוצה, מיטש גולדהאר, על שחקני רכש. מיליונים נוספים הוא צפוי לשלם לשחקנים עצמם ולרכש שעוד יגיע. אני לא מבין מה פתאום שחקנים שהם די טובים ברמה ישראלית אבל בינוניים ומטה ברמה אירופית, שווים כל כך הרבה כסף. מה קרה שבן-לילה מחירם מזנק בעשרות אחוזים? אבל זו האי-הבנה הקטנה. הגדולה יותר נוגעת לכל אותם עיתונאים ופוליטיקאים המתנפלים – ולעיתים בצדק – על שכר הבכירים בחברות הציבוריות, ונאלמים דום מול המיליונים שנשפכים על כדורגלנים. כדאי לזכור, שגם כאן מעורב הרבה מאוד כסף ציבורי: מכירת מנויים וכרטיסים, טוטו, זכויות שידור, תמיכות של עיריות ועוד. נכון שיש בעלים פרטי ששופך את רוב הכסף, אבל זה גם המצב ברוב החברות הציבוריות. אין זאת, אלא שלהתנפל על מי שמנהל עסקים במאות מיליונים ואחראי לעבודתם של אלפים, הרבה יותר קל מאשר לשאול כמה מגיע לבחור בשנות ה-20 לחייו שרוב חוכמתו נמצאת ברגליו.