הקדמה בעיון שלהלן יעשה ניסיון לאבחן גישות שונות בפרשנות יה"ב הקלאסית לפסוק הקשה "הלוא אם תיטיב שאת וגו'" (ברא', ד,ז). כידוע, הפסוק נמצא בסיפור קין והבל. לאחר שהביאו איש מנחתו, נוטה אלהים לקבל את מנחת הבל מבכורות הצאן וחלבן (פס' ד) ודוחה את מנחת קין מפרי אדמה, עד כי "ויחר לקין מאד ויפלו פניו" (פס' ה).
או-אז פונה אלהים אל קין ושואל "למה נפלו פניך"? (פס' ו) ומיד מוסיף ואומר את המשפט בו יעסוק עיון זה: "הלוא אם-תיטיב שאת, ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רבץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשל-בו" (פס' ז). עם סיום דבר אלהים לקין, מתרחש אירוע ההרג הראשון הנמצא כבר מחוץ למסגרת עיון זה.
יש לציין כי הפסוק הוכר מאז ומתמיד כאחד הפסוקים הקשים ביותר לביאור וכבר חז"ל מנו אותו בין חמישה מקראות שאין להם הכרע (יומא נב, ע"א-ע"ב). הקשיים הנמצאים בפסוק אשר עמם מתמודדים הפרשנים ובהם יעסוק העיון שלהלן הם משמעות התיבה 'שאת' וקשרה התחבירי, כוונת התיבות 'חטאת' ו'רבץ' והביטוי הסתום 'לפתח חטאת רבץ'. להשלמת התמונה אעסוק גם בחציו השני של הפסוק שבעיותיו פחות קשות.
א. הלוא אם-תיטיב שאת הקושי העיקרי במשפט זה נמצא במשמעות המילה 'שאת' ובהקשרה התחבירי. האם יש להבינה כשם עצם או כפועל? כתוצאת המשפט 'הלוא אם-תיטיב' או שמא כמושא במשפט תנאי שאותו מהווה הצלע בשלמותה? למילה 'שאת' יש כמה משמעויות הרחוקות זו מזו מבחינת השדה הסמנטי, כפועל וכעצם, אשר בחלקן עשויות להתאים לפירוש בפסוק (אבן-שושן ב'מילון חדש' מונה כאן ארבע משמעויות שונות שלכולן מקורות מקראיים).
רש"י נשען בפירושו על אונקלוס שמתרגם: "הלא אם תוטיב עובדך ישתביק לך", דהיינו 'אם תיטיב מעשיך, יסלח לך'. זהו תרגום פרשני שבאמצעותו מנסה אונקלוס להתגבר על קשיי הנוסח המקורי ולהשלים את מה שנראה לו חסר. אולם למרות כוונת המתרגם לבאר ולהבהיר, נותר תרגומו דו-משמעי: מצד אחד ניתן להבין כאן את 'שאת' מלשון סליחה, לאמור, אם תשפר את מעשיך, אזי ינשא עוונך, יסלח לך (כמו למשל הושע א,ו: "כי-נשא אשא להם" ועוד מקראות רבים). מצד שני אפשר להבין כאן את 'שאת' גם כ'מנחה' (ברא' מג,לד) שהרי מדובר במעשי קין שעליו להיטיבם והללו מתמצים בהבאת המנחה הבלתי ראויה שהביא לפנים ואשר אותה אלהים דחה. בכן, ניתן לומר כי למעשה המילה 'שאת' ניתנת להתפרש לפי תרגום אונקלוס בשני חלקי משפט התנאי והתוצאה שיצר ובשתי משמעויות שונות: אם תיטיב מעשיך (מנחתך), אזי יסלח לך. וכן, אם תיטיב מעשיך, אזי ינשא עוונך (יסלח לך).
לפי אבן-עזרא מכוון פירוש רש"י ל'שאת עוונך' ואולם הוא דוחה זאת ואומר כי יש לפרש 'שאת' כ-'שאת פנים' בהתבסס על "ויפלו פניו" (פס' ה) ובהסתמך על שמ"ב ב, כב, שם אומר אבנר לעשהאל שיסור מדרכו, שאם לא כן יכהו ואזי "איך אשא פני אל-יואב אחיך" כלומר 'כיצד לא אתבייש ואביט בפנים מורמות... '. בכן, לעומת רש"י (אונקלוס), קובע אבן-עזרא כי אין כאן 'נשיאת עוון' במובן של 'סליחה' אלא 'נשיאת פנים' במשמע של 'הרמת ראש' בגאווה למרות הכישלון בהבאת המנחה ובניגוד לבושה ונפילת פנים.
רמב"ן נוקט ביחס לפסוק עמדה שונה מן השתיים שהובאו לעיל ומפרשו באופן הרמוניסטי בקישורו לפס' ה-ו וכך מתגבר על מספר קשיים בפירוש אחד מקיף. בניסיון למיקוד, עולה מפירושו כי את תיבת 'שאת' הוא תופס כמעמד נישא, מרומם: 'אם תיטיב, יהיה לך יתר שאת על אחיך'. ובאותה דרך מפרש גם ספורנו את 'שאת' במובן של 'רום המעלה'.
בפרשנותם זו מטרימים פרשני יה"ב את קאסוטו בתפיסת המבנה התחבירי של הצלע בפרט ושל חלקו הראשון של הפסוק בכלל. קאסוטו עורך ניתוח תחבירי ומוצא כאן שני חלקים אנטי-תתיים של תנאי ותוצאה: אם - ואם, אינם, בסופו של דבר, אלא אם-אז ואם-אז, לאמור, 'במקרה שתיטיב - אז שאת, ובמקרה שלא תיטיב, אז לפתח חטאת רובץ' (מ.ד. קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, הוצ' מאגנס, י-ם, תשמ"ג, עמ' 141).
ב. לפתח חטאת רובץ גם הדיון בצלע זו, נכון לו שייפתח בניסיון לבאר מונחים בפרט ובענייני לשון בכלל. הקושי העיקרי כאן מתמקד במשמעות התיבה 'חטאת' ופחות מכך ב-'רובץ'. כמו-כן, קשה הצימוד המלא 'חטאת רובץ'. הקושי נמשך גם אל תחום הדקדוק כאשר קיימת אי-התאמה לכאורה בין 'חטאת' בלשון נקבה לבין 'רובץ' בלשון זכר (לפי אבן-שושן המילה 'חטאת' אכן לרוב בנקבה אולם אף ארבע פעמים במקרא בזכר: מקומנו, שמ' כט,יד/ ויק' ד,כד /ה,ט), אם כפועל בבינוני - אי-התאמה במין בין הנושא לנשוא, ואם כעצם - אי-התאמה במין בין הנושא ותמורתו (לעניין 'רובץ' כשם עצם ראה דיונו המעמיק של קאסוטו, עמ' 142-141).
פרשני יה"ב אינם מבארים את הקושי הדקדוקי ונראה בהחלט כי הם תופסים את 'חטאת' כעצם בלשון זכר ובמשמעות של יצר הרע, ואת 'רובץ' כפועל במשמעו הידוע. רש"י וספורנו מדברים בפירוש על 'חטאת' כיצר הרע המזומן תמיד לפני האדם להכשילו. מדברי אבן-עזרא עולה תמונה דומה. למרות שהוא מבקר את קודמיו ביחס ליצר כי "איננו כתוב" הרי הוא נסמך בפירושו לאותו דבר עצמו, אולי רק בשינוי צורה: "והנכון בעיני שחטאת סמוך ויצר לב האדם רובץ עמו". כלומר מצד אחד יתכן שאבן-עזרא הינו הפרשן היחיד שמנסה להתמודד עם אי-ההתאמה במין בין 'חטאת' לבין 'רובץ' - מה שרומז כי הפרשנים האחרים מקבלים את 'חטאת' בלשון זכר כמובן מאליו - אולם מצד שני הוא שב ומפרש את 'חטאת' על היצר, וגם אם במובן של יצר-לב-אדם הרי אף זה, כלשונו, 'איננו כתוב'. רמב"ן הוא היחיד שאינו נוקט כאן בפירוש מינוח במובן כלשהו של 'יצר' ומפרש 'חטאת רובץ' כאיזו חטאה הרובצת לפני האדם ומשתוקקת להכשילו (להשלמת התמונה עיין בדיונו המעמיק של א. בן-יהודה, מילון העברית הישנה והחדשה, כרך שלישי, עמ' 1505 - 1506).
אם-כן, ניתן לומר בהכללה כי פרשני יה"ב תופסים את 'חטאת' כיצר הרע הרובץ - מבחינתם כפועל - לפתחו של האדם ומאיים בכל רגע ורגע להכשילו. ובאשר לחלקו הראשון של הפסוק בכולו: הפרשנים תופסים אותו כבנוי משני חלקים אנטי-תתיים, אם - אז ואם - אז, כאשר ביחס לפרטים ודקויות, לעיתים הם חלוקים ולעיתים מסכימים.
ג. ואליך תשוקתו וגו' הקשיים העולים מחלקו השני של הפסוק שונים לחלוטין באופיים מאלו שבחלקו הראשון ואף אינם מסובכים כמותם. תחילה יש לציין כי ד, 7ב זו למעשה חזרה על ברא' ג, 16ב. צלע זו יכולה לעמוד אף באופן עצמאי ולהיקרא בצורה חלקה למדי. כמו-כן, היא אינה נקשרת היטב למה שקדם (7א). כנגד הסברה המודרנית המופרכת כי צלע זו השתרבבה לכאן על-ידי מעתיק, עדיף לקבל את דברי קאסוטו כי יש כאן 'חזרה אפית' הנחוצה לאוזן המאזין הקדמון (שם, עמ' 143-142).
באשר ל-'ואליך תשוקתו' שואל רש"י, תשוקתו של מי? של הבל או של החטאת הרובץ? לפי רש"י: תשוקתו של החטאת, הלא הוא יצר הרע המשתוקק תמיד ומתאווה להכשיל את האדם ואולם בעזרת כוח הרצון ניתן להתגבר עליו ולמשול אף בו. אבן-עזרא הולך באותה דרך וקובע כי היצר נתון למשמעת הרצון ויש לאדם, אם ירצה, די כוח למשול בו. גם ספורנו קובע כי 'תשוקתו' היא תשוקת היצר הרע אליו פונה אדם על-מנת לספק תאוותיו אלא שדומה כי הוא מטיל ספק ברצון האנושי ואומר בהסתמכו על חז"ל - "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום" - כי רק בעזרת השם יוכל אדם להתגבר על יצרו: "ה' לא יעזבנו בידו" (תהילים ל"ז,לג). את האמור במזמור על הרשע מייחס ספורנו ליצר שבכאן ואת הנאמר שם על הצדיק הוא מסיט על אדם שבכאן.
בדומה לרש"י ואבן-עזרא מפרש כאן גם רמב"ן את החטאת כמשתוקק לדבוק באדם כל הימים, אך אם יחפוץ הוא ייטיב דרכו ויסירו מעליו. לסיום מציין רמב"ן כי למעשה הורה ה' את קין על התשובה כאשר זו נתונה לו כאפשרות והוא יכול לשוב בכל עת שירצה ואזי יסלח לו. בעניין זה ממשיך רמב"ן את אונקלוס המדבר כאן על תשובה במקום על תשוקה: "ואם תתוב, ישתבק לך", אלא שרמב"ן אינו מתעלם מן התשוקה אלא כאמור מבינה כהשתוקקות החטאת להידבק בקין כל הימים, ואילו התשובה עליה הוא מדבר מכוונת לפירוש כללי ומסכם של הפסוק.
לסיכום הסוגיה, ניתן לומר כי הפרשנים מכוונים לחטאת, יצר הרע המשתוקק להכשיל את קין. אולם במידה והלה יפעיל את רצונו וישפר דרכיו, הוא ישתלט וימשול ביצר מחטיא זה. בעניין אחרון זה שונה עמדת ספורנו הקובע כי לא הרצון לבדו יושיע את האדם מיצרו כי אם עזרת ה'.
באופן כללי אפשר עוד לומר כי רש"י, אבן עזרא וספורנו נוקטים בפירוש הפסוק גישה אטומיסטית אך מייצרים זיקות בין הקשיים השונים ואילו רמב"ן נוקט גישה הרמוניסטית ונותן פירוש העשוי מיקשה אחת לפסוק הנדון ובו מפרש אף קשיים שנמשכו אליו מפסוקים שקדמו.
