הפרקליט הצבאי הראשי, האלוף
אביחי מנדלבליט, הורה לפתוח בחקירת מצ"ח נגד שני קצינים בכירים (אל"מ + סא"ל), מחטיבת כפיר ביו"ש, על דברים שאמרו בעדותם, בעת משפטו של סגן אדם מלול - שהואשם בשימוש בכוח חריג בעת ביצוע משימה מבצעית.
סגן אדם מלול עמד בראש כוח שנכנס לכפר פלשתיני בלילה ביו"ש, בשל חשש לפעילות חבלנית וירי על כוחות צה"ל מתוכו. סגן מלול וסמל נוסף עצרו פלשתיני לחקירה והפעילו נגדו, לפי האישומים, אלימות חריגה על-ידי מתן שתי "כאפות" ואולי צעקות וקללות בלהט החקירה.
להדגיש - החקירה התמשכה באיטיות והקצין נעצר כ-6 חודשים לאחר האירוע ו-4 ימים לפני שחרורו מצה"ל. הקצין נעצר ל-60 יום, בשל חומרת העבירה ומסוכנתו לציבור. ונשאלת השאלה - מסוכן לציבור? אחרי 6 חודשים מהאירוע - מסוכן למי? לפלשתינים, לצה"ל? איפה האיזון, איפה המידתיות ואיפה השכל הישר?
לעניין המעצר והאישומים, הייתי אומר כי הקצין לא הואשם בהריגה, לא בהתעללות, לא בהתעמרות ולא בסיכון חיי פלשתינים - אי לכך, המעצר מיותר, לא במקומו וכך גם עונשו החריג.
דעתי על המקרה על האירוע הספציפי בנסיבותיו המיוחדות, תוך פעילות מבצעית בכפר חשוד, בחשכת הלילה - אין עוצרים ואין מענישים. הערה פיקודית - כן. שיחת הבהרה וניתוח המקרה כדי שלא יישנה, אם הייתה חריגה מיותרת - כן. מעצר ומשפט - מיותר, לא פרופורציונלי ולא עומד בסטנדרטים בהם נמצאים קצינים וחיילים צעירים, בלחץ האירועים ובפעילות מבצעית.
כדי למנוע אי-הבנות, כשמתברר שיש מקרה או התנהגות חריגים שבאו לידיעת המפקדים הבכירים - יש חובה לחקור, לברר ולנקוט באמצעים פיקודיים או משפטיים אם הנסיבות מחייבות זאת. אך בכל החלטה מעין זו, יש לשקול מחד-גיסא את האירוע, המעשה, הנסיבות, הלחצים, האופציות ולאזן בין הפתרון בשטח, לבין הפתרון המתבקש בנסיבות העניין. כשצריך להעמיד לדין, לא להסס ולא להתבייש - אלא לעשות זאת. אך בשום אופן לא להעביר את ההחלטה וההכרעה לידי בית הדין, הדן בסוגייה חודשים לאחר המקרה, מנותק מהאווירה, הרקע וקולות הלילה בעת הביצוע המבצע.
אחריות וגיבוי מפקדים כלל ברזל ועיקרון בסיסי המחזיק את החיילים והקצינים ביחד, כצוות מגובש, היא הידיעה שהמפקדים ברמות הבכירות נותנים גיבוי ולוקחים אחריות. במקרה הספציפי, נראה שהגיבוי והאחריות נעצרו ברמת המג"ד והמח"ט - שזה חיובי, אך נמסו ונעלמו בדרגת אלוף הפיקוד.
האלוף גדי שמני, אלוף פיקוד המרכז דאז, העיר למח"ט, אל"מ איתי וירוב. הוא יצא ללימודים וקידומו עוכב טכנית, ובכך היה צריך להסתיים ההליך. האלוף שמני מצידו, במקום לסיים הפרשה ולתת גיבוי פיקודי לסגן אדם מלול - אם על-ידי הערה ונזיפה או שיחת מוטיבציה - בחר להורות על רענון הפקודות, שפירושו כי ייתכן שהפקודות בעת מילוי המשימה לא היו ברורות, ואם כן, אז החוט מובל אליו ולצמרת הפיקוד.
דוגמה למתן גיבוי ואחריות: בהיותי יועץ משפטי של רצועת עזה וצפון סיני, היה אלוף
אריאל שרון, אלוף פיקוד הדרום. התקופה הייתה מלאה בפעילות חבלנית, יריות, פיגועים, מעצרים ופעילות מבצעית ענפה בשטח ובמחנות הפליטים, בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים של 1973 ולאחריה. כתוצאה מהפעילות המבצעית הענפה, היו פעולות שנראו או נרשמו כחריגות, במעצרים, בירי במארבים ובפגיעה-כביכול באוכלוסיה האזרחית. הממשל הצבאי והאזרחי, בניגוד ובמקביל לכוחות הביטחון בפיקודו של שרון, נאלצו להתמודד עם ועדות חקירה, חקירות מצ"ח ואף העמדה לדין של קצינים, סמלים וחיילים בשל פעולות חריגות שונות מנוגדות לפקודות מטכ"ל. אלוף אריאל שרון התייצב לכל המשפטים של קציניו וחייליו, וטען בפני בית הדין או ועדות החקירה, כי הם פעלו על-פי הוראותיו והנחיותיו, ואם הפקודות לא הובנו במלואן או פורשו לא נכון - האחריות אינה על המבצעים, אלא על נותני הפקודות, והאחריות המיניסטריאלית חלה עליו. בזכות עמדתו זו, רוב הקצינים והחיילים שנחקרו תיקם נסגר, או שזוכו בבית הדין. לעמדה עקרונית ברוח זו יש לצפות מצמרת צה"ל.
מתברר, בפועל, כפי שגם בא לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה, כי מפקדים נוסח שרון הולכים ואוזלים, וכבר לא מייצרים את הדגם הזה יותר - מה חבל... לדעתי, יש למנות פצ"ר משפטן בכיר שהיה מג"ד או מח"ט ביחידת שדה והשתתף בפעילות מבצעית.
