אין / יש מי שאינו מכיר את התופעה? תיבת הדואר מתמלאת מדי יום באזהרות. אל לנו לפתוח מייל מכתובת מסוימת. לחלופין – יש להעביר את המייל שזה עתה נשלח לכל המעט לעשרה מכותבים, כדי שהאבן העתידה ליפול על ראשינו אם לא נעשה זאת תיהפך ליהלום שיונח – מעשה פיה מלאכית טובה - על כריות אחת האצבעות של כף ידינו הפתוחה והמושטת לנסים ולנפלאות.
הרשת רוחשת קשקשת, מכתבי שרשרת, קולות-קוראים של רשרשת. כמו קריאות "זאב זאב" שאינן נענות עוד על-ידי מי שמורגלים שמהלכים עליהם אימים (הווירוס החדש שמשתולל ברשת ישבית לא רק את המחשב אלא ימיט עליכם פורענויות נוספות - ראו הוזהרתם), כאשר אנחנו מקבלים קריאת מצוקה אמיתית - תרומת דם לחולה הזקוק לה בדחיפות נואשת, או כאשר משפחה במצוקה זקוקה לנדבתנו אחרת היא תיזרק לרחוב - אנחנו קהים. חשדניים. לא מאמינים עוד, או, גרוע מזה, מניחים להן לעבור על יד העין, על יד האוזן. לא ראינו. לא קראנו. אולי נמחק בטעות. שקרים קטנים, שקרים שקטים.
אני לא זוכר מתי הפכה תיבת הדואר לפח (סליחה, טעות, הגדלה – מכולה) אשפה, אשר חלק בלתי מבוטל מדברי הדואר הם מה שמוגדר "דואר זבל". עם עובדות, זאת לימדוני, לא מתווכחים. לא אתווכח, רק אשוחח, בשירותכם, איתכם. האם ייתכן כי אף שלא נתתי את כתובת הדואר האלקטרוני שלי ליותר מאשר עשרות בודדות של אנשים היא ידועה, נכון לעכשיו, למאות ואולי לאלפים, בארץ ומחוץ לה? מתי הפכתי טרף לזאבים, לאריות ולשועלים ולשאר בעלי חיים טורפים ובהם עופות דורסים, כרישים ולווייתנים?
לפעמים (הסקרנות, הסקרנות) דווקא בדואר שעל פניו נראה כדואר שעלי להשליכו לאלתר אל סל המחזור, אשר אני אמור לרוקן אותו אחת לימים אחדים, יש מידע חשוב, רב-ערך. איך אזהה דואר כזה? איך אבדילו מאינספור דברי דואר ששלחו אלי נוכלים ושרלטנים?
רשת האינטרנט רוחשת - המוני-המונים - זמזומי מילים. איך אדע מתי עפה אלי ציפור שיר? הרשת משופעת וגדושה, מוצפת לעייפה, מסרים לא-כלומיים, הבטחות-סרק. הרשת היא נשף מסכות של מיליוני מעמידי-פנים, אנשים שישכנעו אתכם שיום הוא לילה ולבן הוא שחור, לא לפני שיבטיחו לכם שתמורת סכום צנוע, זעום, סמלי, תקבלו תמורה מלאה שלא עומדת בשום יחס להשקעה שלכם. כדאי. מהרו. רק היום. הרשת היא סדום ועמורה. עמורה וסדום.
רשת האינטרנט היא ארסית. היא נבזית. היא מרושעת וזדונית. פניה כפני האדם באשר הוא. היא מלאה צביעות וקנאה. עולמה כעולמנו. אבל לעתים, משום מקום כביכול, אפשר לראות, דק ושקט כלחישה, עף לו, מאי-שם, פרפר. ואז, לפתע, אני נלכד. לא עושה דבר, שום דבר. רק יושב ובוהה בו, איך הוא עף ומכשף במעופו את כל מה שאני יודע (מעט) על הרשת ואת כל מה שאיני יודע (הרבה) על אודותיה ומשהו בי לוחש לי (אולי זה הפרפר, אבל האם לפרפרים יש פה?) כי לא הכל אבוד. כי אולי מתוך ים הכיעור תזדהר טיפה אחת של יופי, שהודות לה כדאי לשאת ואפשר לסבול הכל, את כל זוהמת הרשת וצחנתה.
