המינים השקופים

ואכן, חשיבות המגוון הביולוגי חורגת מתחום חיבת הטבע. גם אם העמידה על ההבדלים שבין 23 מיני הקחוונים שפורחים בארץ היא נחלתם של משוגעים לדבר, שמירה על המגוון הביולוגי חיונית לכל בני האדם. "אנחנו אוהבים להתמקד במינים הגדולים, מינים דוגמת נמרים, יחמורים או נשרים", מסביר אקולוג החברה להגנת הטבע, ד"ר אמיר פרלברג, "אבל בעצם מדובר בהרבה מאוד מינים שלא רואים, מינים שהחשיבות שלהם לקיום שלנו הרבה יותר גבוהה". פרלברג מציין לדוגמה את כל המיקרו אורגניזמים שבקרקע. אלה אחראים לטיובה, למחזורי קשירת הפחמן, החנקן והזרחן בקרקע, ובעצם הם שמסייעים לצמחים לגדול. "יש צמחים שאפילו לא פורחים ולא מאוד מעניינים, אבל מה שהם עושים זה לייצב את הקרקע שלא תיסחף", מוסיף פרלברג. בעוד אנו מכירים את המינים היפים והגדולים אשר מרחפת מעליהם סכנת הכחדה, למשל איריס הארגמן הצומח במישור החוף וסובל מהפיתוח המואץ באזור, הסכנה האמיתית היא למינים חסרי החן. משפחת הדגניים היא משפחת הצומח שבה נמצאים הכי הרבה מינים המצויים בסכנת הכחדה בישראל, 30 מינים מתוך 288 – יותר מעשירית מהמינים. למרות זאת, מערך יחסי הציבור ממשיך להתמקד במיני הדגל. "המחשבה היא שברגע שמגינים על מיני הדגל שומרים גם על בית הגידול, ובכך מסייעים לכל המינים שגדלים בו". בסופו של דבר, המגוון הביולוגי חשוב מכיוון שהוא מקיים אותנו, בני האדם. "אנשים אומרים 'מה אכפת אם איזה מין ייכחד פה או שם', ומזכירים שהיכחדות מינים היא חלק מהתהליך הטבעי. אבל השאלה היא הקצב, והיום אנחנו עומדים על שיעור של פי 1,000 משיעור ההיכחדות הטבעי. המצב כיום דומה למצב בתקופה שבה נכחדו הדינוזאורים, או לתקופת המבול, אם תרצה". את המערכת הטבעית ניתן לדמות לאותו משחק שבו מוציאים עוד לבנה ועוד לבנה מהמגדל. אף שיציבותו נפגעת המגדל ממשיך לעמוד גם ללא כל הקוביות, אבל בסופו של דבר נשלפת הקובייה האחת הממוטטת את המבנה כולו. "אנחנו בעצם לא יודעים מתי נחצה את הסף, ומתי התהליך יגרום להיעלמות שלנו", סבור פרלברג. אנשים לא כל כך שמים לב לעכבישים, אומר פרלברג, שיש להם חשיבות מאוד גדולה בתור מדבירים ביולוגיים. הם ציידים של מזיקים חקלאיים. אם ייעלמו העכבישים ייאלץ השימוש בחומרי הדברה כימיים לגבור. התפקיד של השממיות מאוד דומה. שממית הבתים ניזונה גם היא מחרקים, ולקיומה תרומה ניכרת בהפחתת כמות היתושים במקומותינו". בהקשר הזה מזכיר פרלברג מין שהאדם דווקא מאוד ער לו: חתול הבית. "האויב הכי גדול של השממיות הוא חתולי הרחוב", הוא אומר, "הם צדים לטאות ושממיות, ואחר כך אנחנו משלמים על זה ביתושים שעוקצים אותנו ובשימוש הגובר בחומרי הדברה". מלבד הצורך במגוון המינים לקיום המערכות האקולוגיות, מוסיפה קרמר, יש להם גם משמעות לחיי הנפש שלנו. פיתוח רגישות ליצורים החיים על פני הפלנטה מאפשר לנו לחוש פליאה ורגש תודה אל מול החיים, מצרכים נדירים ב"חברת המרוץ הגדול". אנשים ש"רואים" את מגוון המינים בסביבתם הקרובה הם גם אלו שישקיעו מאמץ בהגנה עליהם, באמצעות שמירה על הסביבה. מתוך הכרה הולכת וגדלה בכך שקיומו של האדם ורווחתו תלויים במגוון הביולוגי ובשירותים שהמערכות האקולוגיות מספקות, הוכרזה שנת 2010 על-ידי האו"ם כשנת המגוון הביולוגי. בישראל, יקדישו משרד החינוך והחברה להגנת הטבע את הפעילות השנה לנושא. נדמה כי אחת המטרות של פעילויות אלה צריכה להיות הבאתם של "המינים השקופים" לתודעה של כולנו.

צביקה ידור, יועץ בטיחות וצפר חובב, אכן רואה ציפורים כל הזמן. "בשבילי, נסיעה מתל אביב לחיפה יכולה להיות חוויה של יום שלם שבמסגרתה אני רואה אינספור דברים שאנשים חולפים לידם". ידור, המפעיל טיולי צפרות לקבוצות קטנות, מזכיר עשרות מיני ציפורים, אם לא יותר מזה, הנמצאות בבריכות מעגן מיכאל ובבריכות המלח בעתלית, ובמקומות נוספים כמו החנייה התת-קרקעית במתחם הרב-מכר ברמת השרון שבה מקננות סנוניות. "בשדות של הרצליה ורעננה אפשר לראות קרוונים, לאורך החוף אפשר לראות קורמורנים, שחפים ממינים שונים וביצניות. באזור חדרה ישנה מושבת הקורמורנים בבריכות העוגן, ובנחל אלכסנדר אפשר לראות המון פרפורים ומגוון אנפות", הוא מציין. "כשנוסעים על הכביש אפשר לראות המון מיני ציפורים", הוא ממשיך, "חסידות לבנות וחסידות שחורות, שקנאים, מגלנים מעוקלי מקור שעפים בשורות ארוכות יפות ועדינות, ומגוון עצום של מיני אנפות ואנפיות: אנפת בקר, אנפה אפורה, אנפה קטנה, ובקיץ גם אנפות ארגמניות, אנפה מאוד יפה ומרשימה". בין הבריכות אפשר לראות ברווזים כמו ברכיות ומריות, וכמובן שחפיות. "בתקופת הנדידה ניתן לראות להקות שקנאים שממש עוברים בגובה הכביש. לראות אותם זה משהו עוצר נשימה". אנחנו לא רואים את דורסי הלילה שעפים מעלינו בלילות ולנים על עצינו בימים, ולא את רוב רובם של 121 מיני העופות הנודדים שחולפים כאן פעמיים בשנה. קל וחומר שאת מגוון העשבים הצומחים ממש לרגלינו אנחנו מפספסים, רק משום שאלה בחרו לפרוח בפריחה צנועה שמושכת את תשומת לבם של חרקים קטנים ולא את דעתם של היונקים הגדולים המושלים בארץ. תשומת הלב שלנו מופנית לדברים אחרים. "בכל פעם שיש קשב לדבר מסוים כל היתר נדחק הצידה", מציין הוכשטיין, "אם אני מתעניין בפרצופים, לא אראה את יתר הסצנה". לא רק ההתמקדות בדברים אחרים מעלימה מאיתנו את הטבע סביבנו, אלא גם מנגנוני הדחקה. הוכשטיין מספר על מחקר שבו נתבקשו הנבדקים להתייחס רק לעצמים בצבע אחד. למשל, להתייחס רק למה שמופיע באדום ולא למה שמופיע בירוק. המחקר העלה שהנבדקים התקשו להבחין בעצמים אדומים שהופיעו קודם לכן בירוק. "הם רואים את העצמים האדומים, אך דוחים את התגובה. זה נמצא מאוד חזק במוח, רק בהדחקה". עובדה זו יכולה להוות הסבר ל"שקיפותם" של הנחשים. בישראל 41 מיני נחשים (רק 9 מהם ארסיים), חלקם נפוצים מאוד גם במשכנות האדם ונעלמים מעינינו. "מה שברור הוא שאנחנו לא מצלמים את העולם באמצעות הראייה, אלא בונים באמצעותה ייצוג של העולם. חלק מהבנייה היא בחירה של הדברים שנראים לנו כחשובים, שאותם אנו רואים, בעוד לפרטים אחרים אנו עיוורים לגמרי". עינט קרמר, מנכ"ל טבע עברי, מסבירה תופעה זו: "אנחנו חיים בדור ובחברה צרכנית. כולנו 'מחונכים' שלא לראות דברים שאין לנו בהם תועלת ישירה. לפיכך, אנו רואים את הסביבה הטבעית רק כשהיא מופיעה כמקור של משאבים לניצול, כמקום לבילוי 'בכיף', ובמקרים מסוימים כמקור השראה. למעשה, רוב עולם הטבע מסונן על ידינו כ'רעש רקע' שצריך למנוע ממנו ככל האפשר להפריע לנו להמשיך בחיים הטובים. מה לעשות שאנחנו זקוקים לעולם הזה בשביל המשכיות החיים הטובים, או למעשה החיים בכלל?"