אומת הלא-מרוצים

מאז אירועי המשט הטרוריסטי לעזה עוד לא פגשתי, ולו יהודי-ישראלי אחד, שלא הסביר לי כיצד הוא היה מתכנן את הפעולה טוב יותר או נוקט בדרך שונה לחלוטין, ואני שואל את עצמי: איך זה שמתוך 6 מיליון יהודים כל-כך מוכשרים שחיים בארץ, בחרו לתכנון הפעולה דווקא ביהודי שהיה הכי פחות מוכשר מכל 5,999,999 היהודים האחרים? כמובן שלצורך הקביעה הזו לא היה צורך בשקילה יסודית של כל העובדות, או במחקר מעמיק. המסקנה הייתה ברורה לכל אחד ואחד מיד בשניות הראשונות של הפצת השמועות הבלתי מבוססות על אודות פעולת השייטת, שחלקן התבדו ("20 הרוגים", "ראאד סאלח נהרג" וכולי). בשלב הבא, כדי להצדיק את חוסר שביעות הרצון, החלה חרושת של שמועות נוספות, חלקן מתחום הפיקנטריה, וגם האחרות לא הזדקקו להסתמכות יתרה על עובדות או ראיות. למעשה, מספיק להציע עובדה עם סימן שאלה כדי להטיל דופי. היכן היה הרמטכ"ל? מי ידע אלו פרטים? מי אישר? למי דיווחו? ולמה לא שלחו את הימ"מ, הרי ראשי התיבות של שמם כוללים את המילה "ים". לא צריך להסביר, ברור מאליו ששום דבר לא התנהל כשורה. כזכור, מכל הגאונים שסובבים במדינתנו, היו אחראים למעשה רק אחד או שניים שגן הגאונות פסח עליהם. למי שהיה ספק מה היעד הסופי של חוסר שביעות הרצון הזה, הגיעו הדרישות המאוד ספציפיות לוועדת חקירה מאוד מסוימת, והבהירו זאת למעלה מכל ספק. לא, ועדה מקצועית של אנשי צבא לא תועיל, הם הרי רק ישפרו את דרכי התכנון והתפקוד של זרועות הביטחון באירועים דומים בעתיד. בשביל מה אנחנו צריכים זאת? ועדת משפטנים שיש לה את המומחיות המשפטית, והגושפנקה הבינלאומית, שתיתן מענה אחת לאחת לטענות נגד ישראל בקרב אומות העולם, גם היא אינה נחוצה. מי ביקש מכם לתקן את התדמית של ישראל בעולם? חוץ מזה, חבריה זקנים מדי, ויש להם שערות על האף. רק מומחים לעריפת ראשים, ובמיוחד כאלה שדעתם הפוליטית מלכתחילה פוסלת את כל מי שקיבל בבחירות האחרונות יותר משלושה מנדטים. רק הם יתאימו להשגת המטרה, ואם אפילו הם לא יספקו את הסחורה, תמיד ניתן יהיה להטיל דופי באישיותם גם בדיעבד. וכדי להגדיש את הסאה, ולהעצים את תחושת הכישלון, מיד מעצימים כל מחאה אנטי-ישראלית אזוטרית, אך מתייחסים בביטול וכמעט לא מתייחסים לכל גילוי של אהדה לישראל. נשאלת אם כך השאלה, למה אנחנו כאלה? היסטוריונים יכולים לספר לכם שהתופעה מושרשת היטב בתולדות עם ישראל. הנה לדוגמה המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, שהיה גם הכוהן הגדול בשמו העברי - יונתן הכוהן, הביא את ממלכת יהודה להצלחות הרבות ביותר מאז ימי מלכות דוד ושלמה. האם כולם היו מרוצים? בהחלט לא. הפרושים לא היו מרוצים משום שהמלך תמך בצדוקים, ומתנגדים אחרים שלו אפילו שיתפו פעולה עם אויבי הממלכה - עם דמטריוס השלישי (אחד מיורשי אנטיוכוס), כדי למרוד בו. התוצאות האסוניות של דרך התנהגות זו לא איחרו לבוא, במיוחד כשפומפיוס היה בסביבה. אך אני ברשותכם אנסה להסביר את התופעה דווקא באמצעות מעשייה יהודית עממית: יהודי אחד יושב לו בקרון רכבת הנוסעת במרחבי רוסיה. היהודי מתרווח במושבו, חולץ את נעליו, משחרר את עניבתו ומרגיש חופשי ומאושר. לפתע נכנס לקרון ומתיישב ממש מולו גנרל רוסי עטור מדליות. מחמת כבודו של הגנרל, היהודי ממהר לנעול את נעליו, להדק את עניבתו, ליישר את מקטורנו ולשבת זקוף כיאה לכבודו של גנרל. הגנרל מתבונן ביהודי, שניכר בו שהוא יהודי-דתי, ושואל אותו: "תאמר לי, אתה יודע במקרה מתי יוצא רוֹשְשונֶּה?” (ראש השנה בעגה אידישאית). ”אה, רוֹשְשונֶּה..." אומר בלבו היהודי, ומיד חולץ את נעליו, מתיר את עניבתו ומתרווח במושבו. שבת שלום.