ארץ של עצבת ישראל.
האמת שלה היא עצבת. היא רועשת. היא מוחצנת. היא עליצות עם יותר מדי בירה. היא ארץ של תרבות חצות, של לשון נטולת עכבות, של הומור מתחכם ובדרך-כלל פוגעני, של חירויות משולחות רסן, אבל מתחת לכל אלה המתחזים כשמחה, לנה תשתית של מוזיקה עצובה שמפתח הסול שלה הוא מלנכולי, ושהסולם שלה קרוב לייאוש.
זה לא השכול, אם כי לו היה זה השכול לא היה טבעי ומובן מכך. אין בישראל בית שאין בו מת, אם אב, או אם, אם אח, אם אחות, אם ידיד, אם ידידה. שכול הוא על אובדן הנוטל נפש מנפשך, הקוטע איבר מאיברי הלב. הוא פציעה שאינה תמה עם חובשיה. הוא פה. אולם לא הוא, לא השכול, הוא העצבת של המדינה. העצבת הזאת היא לא אובדן מה שהיה. היא אובדן של מה שיהיה. היא לא כאב על מה שאיננו עוד. היא קריסת התקוות שקיווינו והנה ידענו כי לא תהיינה עוד.
חיינו כאן אוטופיה. זה היה אולי בלתי-אפשרי מכל וכל. לחלום הוא אפשרי. לחיות את החלום, כנראה לא. תומאס מור, המדינאי הבריטי, פרסם ב-1516 בשפה הלטינית רומן דמיוני על אי הנמצא בשום מקום והנקרא על כן ביוונית "אוטופיה", "או"-שלילה, "טופוס"-מקום, ובו תיאר את אורחות החיים ואת צורת הממשל במקום אידיאלי. האיש המעשי הזה לא היה חוזה בהקיץ, אולם מתוך ייאוש מן המציאות, החוויה, הוא הציב דגם של מציאות רצויה שלא הייתה ולא תהיה, וכל קיומה אינו אלא בביקורת של מה שיש ועל מה שיהיה כנראה תמיד. באוטופיה של תומאס מור לא התקיימו חיים ולו לשנייה אחת.
הציונות, המיואשת ממה שהנכר והגלות הכילו ויכילו בעבור היהודים, כתבה אוטופיה - הנודעת שבה: "אלטנוילנד" של הרצל, או אם תרצו: "מדינת היהודים", אבל הנה זה פלא, היא החלה מתגשמת. חיינו אותה. הייאוש מן העבר היתרגם כאן על-ידי המורה ישראל דושמן לפני מאה שנה (בשנת 1912) לשיר אמונה בו כתב: "כאן בארץ חמדת האבות תתגשמנה כל התקוות פה נחיה ופה ניצור חיי זוהר חיי דרור" לקול המוזיקה של "מרש הגלות" דווקא! הייאוש הותך לתקווה, והתקווה בנתה שפה מתחדשת, וחברה קיבוצית מתקנת עולם, ומדע, ותורה, וספרות, ואמנות, ועליות, וצבא ומדינה ריבונית. האוטופיה לא הייתה עוד שום מקום, אלא כל מקום, לא שום זמן, אלא בזמן הזה.
העולם עמד והתבונן בנו משתאה. לא הייתה עוד כזאת. העם המוכה ביותר בהיסטוריה היכה את הפסימיות שוק על ירך ובנה בארצו ממלכה קטנה ואיתנה של אופטימיזם, שהקרין בשורה טובה לאנושות כולה ולא השגיח בשנאות המסרבות תמיד לגווע, כי אם אלה לא ירדו למחתרת, הם הורדו מן הכביש, להוציא את כבישי האויבים המוצהרים. היה שכול. היו מלחמות. היו בתי עלמין צבאיים. היו אימהות שחוחות, ואבות הלומי אבל, ורעיות אלמנות, וילדים יתומים, ואחים שנותרו גדועים, אולם לא הייתה עצבת. הייתה אוטופיה הבונה את עצמה למציאות.
יאמרו ההיסטוריונים מתי בא המפנה. ההיסטוריה היא תמיד בסיס נוח ליציאה לפולמוסים היכולים גם להיות אלימים. אבל נודה נא אנחנו: המפנה הוא כאן. הוא כאן בכל עוצמתו. האקלים הוא אקלים של חלום קורס.
לא שלום. לא תקווה לשלום. לא משהו שהולך מעבר להצהרות על "גדול השלום", ריאליזם הטוען כי מי שאיננו פסימי מאבד קשר עם המציאות, עורמה האומרת כי כל השאלה היא מי יואשם בטריבונל העמים בטרפוד השלום. הוא לא יטורפד, כי הוא משט שלא יכול בכלל לצאת לדרך ואף על-פי שיש לו סיבות טובות לצאת ולהגיע ולהביא שלום על הישראלים ועל הפלשתינים, יש לו יותר מדי סיבות טובות להישאר קשור למזחים היהודיים והערביים.
חלום קורס. הצוותא הישראלית שהייתה למקטעים סמי-אוטונומיים, לאבני מוזאיקה שנתלשות מן התמונה הגדולה כדי שאפשר יהיה ליידות אותן, בממש ובנדמה, איש ברעהו, זה במי שנזקק לערכאות ואין לו חלק בעולם הבא, וזה במי שאינו שומע אלא לבתי דין מגזריים המסרב ליטול חלק בעולם הזה, ספרדים, אשכנזים, אתיופים, גרים, הומאניסטים, לאומנים, שמאלנים ימנים, איש ברעהו, איש באחיו.
חלום קורס. הסולידריות החברתית שירדה מן הפסים, עליה נוסעים הקטרים המושכים את המשק בדלק הנגבה ממי שמבין כי משק הוא משק-ביתו, לא יותר, לא גרפים של כלכלנים ולא שכר של בכירים, ויותר ממה שהוא קורא את "דה מארקר" ואת "גלובס", הוא קורא תהלים.
חלום קורס. שיפוד ישראל בדעת הקהל העולמית, בארסיות שלא תיאמן, הוקעתה כחוטאת גם להלכה וגם למעשה, נישולה מן המרחב בו מטפחים צעירי העולם את אמונתם כי התקווה היא פרוגראמה וישראל מעידה על כך - חוסר יכולת לטפח שפה מובנת בכל ארצות תבל גם למי שאינו שבוי בעגה של הישראליות המתגוננת, מוכנות נפשית למות מות גיבורים על קידוש הבידוד והנידוי וה"הן עם לבדד ישכון" התנ"כי.
הקשיבו למרבית השירים ששרה ישראל. הם שירי עצבת. אין בהם דבר מחגיגת החיים. מה שאני כותב איננו דיסטופיה אחרי שהאוטופיה נגמרה ונותקה ממכשירי ההנשמה. אני כותב ארבע שנים אחרי שגלעד נשבה. ארבע שנים אחרי ש"עשינו הכל כדי לשחררו", תוך יקיצה אל התובנה כי הכל זה כנראה לא באמת הכל. אני כותב כשגלעד הוא סמלה הטראגי הנורא של עצבת מחוסרת-תוחלת.
היא בוכה במסתרים, אך קולה רם יותר מקול עליצות ההסוואה הבוקע מכל ערוץ אפשרי לתוך החלל המיואש שלנו.