"אַל תִּגְעוּ בִמְשִׁיחָי" - אֵלוֹ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן - זו הייתה סיסמת המאבק של החרדים בעקבות מה שהם ראו התערבות במהות החשובה ביותר של חייהם: חינוך הילדים. יודגש כבר מלכתחילה: אין בכוונת השורות הבאות להצדיק את ההשתלחות בבג"צ, חלילה, לא את אלימות החרדים בשבתות או באירועים אחרים, ודאי לא את השתמטותם מחובותיהם למדינה כגון גיוס לצה"ל או כניסה למעגל העבודה. נהפוך הוא: יש לגנות זאת בכל פה, ובמלוא החריפות. המאמר אינו מבקש לשבח את החרדים על הנהגת אפליה מגונה בבתי הספר שלהם, ולא על הגזענות כלפי השונה. המאמר מבקש להתמקד בפן הכללי יותר של מאבק החרדים עבור מה שהם רואים כנשמת קיומה של הקהילה, היינו החינוך.
ניצחון לחרדי - הפסד לחופשי מדינת ישראל החליטה לראות בחינוך כסרח-עודף, משהו שנע בין שמרטפות לבין הענקת השכלה מינימלית לתלמידי ישראל. על חינוך אין מה לדבר כי הרי זהו מצרך נדיר במחוזותינו, סוג של מס-שפתיים המשולם כדי להצדיק את המערכת. לעומת זאת, בחינוך הדתי-לאומי, וודאי בחינוך העצמאי, החינוך תופס נתח עצום. מה טיבו של החינוך הזה, ומה תרומתו לחברה - על כך קיים ויכוח שלא יסתיים במהרה. בה בשעה שבזרם הממלכתי כולם מתערבים בתכנים, והבלבול הוא המאפיין את המערכת, בחינוך הממלכתי-דתי והעצמאי, יודעים בדיוק מה רוצים להשיג באמצעות החינוך. מה לעשות שהם מצליחים היטב, ואילו החינוך הממלכתי נותר יתום.
למען מה שהחרדים פירשו כפגיעה באוטונומיה החינוכית שלהם, יצאו מאה אלף אנשים לרחובות להפגנה. מקטן ועד גדול, מתלמיד חכם ועד רבנים נשואי-פנים, כולם יצאו לתמוך בהורים המוכנים לחרף נפשם, ללכת לכלא, ובלבד שלא תיפגע זכותם המלאה להעניק לילדיהם את החינוך שהם חפצים בו ובדרך שהם רואים אותה כנכונה. בג"צ חשב אחרת, ובצדק רב, כי ברגע שמביאים בפניו סוגייה, הוא חייב להחליט על-פי אמות מידה משפטיות. בג"צ אינו יכול לסבול אפליה וגזענות, לכן החלטתו הייתה נכונה. השאלה המרכזית היא, היכן היו רשויות האכיפה הכפופות לממשלה? מדוע לא הוסדר נושא החינוך בעמנואל לפני פסיקת בג"צ? שתי תשובות אפשריות: הפוליטיקאים לא רצו ללכלך את ידיהם, ומאידך-גיסא, סברו רוב הבריות ש"הכל יהיה בסדר". מה לעשות שפעם נוספת טפחה המציאות בפנינו, או יותר נכון החרדים הוכיחו שהם לא מוכנים לזוז מעמדתם כמלוא הנימה.
מלחמתם של החרדים תביא להם עוד ניצחון, על-פי השקפתם, והפסד לחברה הישראלית. הממשלה תתכופף, הח"כים בקואליציה ימלאו את פיהם מים, פה ושם יימצא מישהו שיקטר, אך התוצאה ידועה מראש.
מלחמה על החינוך יש לקנא בחרדים על דבקותם הבלתי מתפשרת בנושא החינוך. לו החברה הישראלית הלא-חרדית הייתה נלחמת למען החינוך הכללי, מתוך מניעים אידיאולוגיים צרופים, לא היינו מגיעים למערכת חינוך מפוררת, בלתי יציבה, המגדלת דורות של ילדים שאינם מקבלים את המגיע להם. דיבורים יפים, הצהרות בומבסטיות של ראשי מערכת החינוך, מסיבות עיתונאים שבהן לא נאמר כלום מלבד דברי רהב, הבטחות סרק - כל אלה לא יקדמו את מערכת החינוך.
מערכת החינוך הישראלית פסקה מלחנך. מי שמשלה את עצמו שבבתי הספר, במיוחד בתיכונים, עוסקים בחינוך, טועה ומטעה. כל המערכת עסוקה בציונים ובזכאות לבגרות. אין כיום שום אמת-מידה אחרת לבחינת ההצלחה של בית-ספר תיכון זה או אחר זולת מספר הזכאים לתעודת בגרות. שיעורי החינוך מזמן הפכו להיות עוד שיעור שניתן להוסיף וללמד בו מקצוע זה או אחר. מה יותר חשוב מהצלחה בבגרות? חינוך נותיר לאחרים, כמו טלוויזיה על שלל תוכניותיה ה"חינוכיות". אין תלמיד שאינו מעודכן עד הפרט האחרון במה שקרה אתמול או שלשום בתוכניות הריאליטי. אלה המעיינות מהם שותים בצימאון את ערכי החינוך, ולא חלילה מאיזה מורה "עתיק" המנסה לדבר על רעות, אחווה ומיני ערכים כאלה מיושנים.
אודה ולא אבוש: הייתי רוצה לראות מאות אלפי אזרחים המוחים על הידרדרות מערכת החינוך לתהום הנשייה. לא מחאה שיש בה הפרת חוק, ביזיון בית משפט, לא פגיעה בשוטרים וכדומה, אלא מאבק שהמסר שלו יהיה אחד: ממשלה שלא תעמיד את ההשכלה והחינוך במקום הראשון - לא תאריך ימים. בדרך דמוקרטית, נבוא חשבון עם אותם פוליטיקאים שלא מילאו אחר הבטחתם, לא נצביע עבורם, עד שתימצא הממשלה שתיתן לציבור את מה שמגיע לו בדין: השכלה וחינוך מן הטובים שיש. אם החרדים, המהווים אחוז קטן מתוך החברה הישראלית, מסוגלים להשיג את מבוקשם, במאבק שבו האמצעים אינם כשרים, אך המטרה קדושה, הציבור הרחב מסוגל לעשות את המהפך בדרך דמוקרטית, המכבדת את שלטון החוק, את רשויות המדינה, אך שאינה משלימה עם אוזלת היד של קברניטיה בנושא מערכת החינוך.
