לקראת ביקור ראש הממשלה בוושינגטון, יש לקוות כי הוא ישכיל למנף את תמיכת הציבור והקונגרס האמריקנים בישראל, יכיר בעוצמת הקונגרס ובמגבלות כוחו של הנשיא ויעניק לקונגרס את המעמד הראוי לו: שחקן ראשי משותף (לנשיא) ולא שחקן-משנה.
האהדה הגורפת לישראל בבית הנבחרים ובסנאט בוושינגטון מהווה קונצנזוס נדיר בין הדמוקרטים והרפובליקנים בתקופה של הקצנת הקוטביות בין שתי המפלגות.
ההשתתפות הפעילה של מנהיגי הרוב הדמוקרטי בגילויי האהדה כלפי ישראל חושפת את הפער העמוק בין הנשיא אובמה לבין המחוקקים בכל הקשור לישראל. היא מעבירה לאובמה מסר רועם מהקונגרס, השקול בעוצמתו לבית הלבן ומהווה מבצר אהדה שיטתית למדינה היהודית.
לדוגמא, מנהיגי הרוב והמיעוט בסנאט, הסנטורים ריד ומקקונול, יזמו מכתב המתנגד להקמת ועדת חקירה בינלאומית, הקורא לאובמה לבלום את גינוי ישראל במועצת הביטחון, התומך בסגר על עזה ובפעולת השייטת ומגנה את החמאס, ה-IHH, "המועצה לזכויות האדם" של האו"מ ו"ועידת הגרעין" "השואפת לבודד את ישראל". המכתב – הזוכה לתמיכת הרוב המכריע בסנאט – מגדיר את ישראל כשותפה אסטרטגית ודמוקרטית, בעלת הברית החזקה ביותר במזרח התיכון שהתמיכה בה משרתת אינטרסים אמריקנים צבאיים ומודיעיניים. מנהיגי הרוב והמיעוט בבית הנבחרים, הויאר וביינור, יצאו בקריאות דומות ואליהם הצטרפו יושבי ראש ועדות ותתי-וועדות רבי-השפעה בשני בתי המחוקקים.
המחוקקים מבטאים את הלך הרוח של הציבור האמריקני הרואה בישראל אחת מחמשת המדינות האהודות, בעוד "הרשות הפלשתינית" נמנית על שלוש היישויות הפחות-אהודות. לפי סקר "גאלופ" מ-4 ליוני 2010, האמריקנים רואים בטרור את האיום המרכזי, יותר מאבטלה, מחיר שירותי הבריאות והמלחמה בעירק ובאפגניסטן. הטרור מזוהה עם ארגונים ומשטרים מוסלמים, ולכן הוא מזוהה כאיום משותף לארה"ב ולישראל. סיכול פיגוע הטרור ב"טיימס סקוואר", רצח 13 החיילים האמריקנים בסן אנטוניו והצפייה היומיומית בדיווחי התקשורת על הרג חיילים אמריקנים בידי טרוריסטים מוסלמים בעירק ובאפגניסטן משרישים את ההזדהות עם ישראל. לפי סקר "ראסמוסן" מ-7 ליוני 2010, רק 19% מהציבור מאשים את ישראל ב"פרשת המשט", לעומת 49% המאשימים את הטרוריסטים שהיו על האוניה. 49% סבורים שהעולם ביקורתי מדי כלפי ישראל, לעומת 21% הסבורים שישראל ראויה לביקורת עזה יותר. ישראל נמנית על חמש המדינות – יחד עם קנדה, בריטניה, מקסיכו וגרמניה - שרוב האמריקנים נכונים להילחם לצידן.
רוב הציבור האמריקני סולד מהאו"מ, אך רואה בישראל התגלמות האתוס האמריקני: פטריוטיות, מסורת, דת, עמידה מול אתגרים אימתניים ומוצב קדמי במאבק התרבויות בין הדמוקרטיות המערביות לבין הטרור המוסלמי. ישראל אינה מהווה נושא חוץ שגרתי, אלא נושא ערכי-פנימי הקשור לבסיס המוסרי של ההוויה האמריקנית: ערכים יהודיים-נוצריים.
נציגו האותנטי ביותר של הציבור האמריקני הוא הקונגרס (כל 435 צירי בית הנבחרים מתמודדים כל שנתיים!). בניגוד לכנסת, הקונגרס עצמאי לחלוטין ונהנה מהפרדה מוחלטת בין הרשויות וממערכת איזונים וריסונים. הנשיא אינו כל-יכול, אינו "הממשל", אלא "שליש ממשל", כאשר הרשות השופטת והרשות המחוקקת (הקונגרס) שקולים לממשל בעוצמתם.
החוקה האמריקנית היא ייצוגית ונועדה למנוע דיקטטורה. לכן הפכה את הציבור לבסיס העוצמה הפוליטית, העניקה כוח רב לנציגיו בקונגרס ושללה מהנשיא יכולת אבסולוטית, כולל בתחומי חוץ וביטחון. הנשיא יכול להפעיל לחצים ואף לנייד כוחות צבא, אך הקונגרס הוא בעל המאה בוושינגטון ובכוחו לשתק את הנשיא בזירה המקומית והבינלאומית. לפי החוקה, הקונגרס הוא בעל הסמכות להכריז מלחמה ואילו הנשיא – המפקד העליון של הצבא - מוציא את ההכרזה לפועל. ב-1993 קבע הקונגרס לוח זמנים לפינוי החיילים האמריקנים מסומלי, ב-1991 חייבה הרשות השופטת את הנשיא בוש לקבל את אישור הקונגרס למלחמה בעירק, ב-1984, 1976 ו-1973 סיים הקונגרס את המעורבות הצבאית בניקרגואה, אנגולה וויטנאם. ב-1991 בקשה ישראל סיוע חירום, הנשיא בוש סרב, אך ישראל קיבלה 650 מיליון דולרים ומערכות נשק בשווי 700 מיליון דולרים עקב נחישות הקונגרס. ב-1990 רצה בוש לקצץ 5% מסיוע החוץ לישראל, אך הקונגרס מנע זאת.
נוכח האיומים הקיומיים על ישראל, על-רקע עמדתו הביקורתית של הנשיא אובמה כלפי ישראל וסובלנותו כלפי אויבי ישראל וארה"ב, ולאור האהדה השורשית ומונחית-העקרונות כלפי ישראל מצד הקונגרס, חובה על ישראל לתגבר את מגעיה עם נציגיו הנאמנים ביותר ורבי העוצמה של הציבור האמריקני – המחוקקים בגבעת הקפיטול.
