במהלך הדיון הציבורי שהתפתח בישראל באשר להשלכות של עצירת המשט לעזה, העלה שר התחבורה ישראל כץ הצעה לפיה ישראל תסגור לחלוטין את כל המעברים לרצועת עזה, ואילו מצרים תפתח לחלוטין את מעבר רפיח שבין מצרים לרצועת עזה. בהתאם להצעה זו, כל הסחורות לעזה וממנה יעברו דרך מעבר זה. תוכנית זו לא זכתה להדים רבים בישראל משום שלא נראתה כברת ביצוע, אולם התגובה המצרית לה מלמדת רבות על המציאות הסבוכה של יחסי ישראל-מצרים במשולש ישראל-מצרים-רצועת עזה. ממשלת מצרים הגיבה בחריפות ואמרה שישראל לא תוכל לחמוק מאחריות לרצועת עזה.
האפיזודה הזאת משקפת את המשותף בין שתי המדינות ביחסן לשלטון חמאס בעזה ואת המפריד ביניהן וכן את זרמי העומק הקיימים בשני הצדדים ומשפיעים על גישתם לבעיה. בצד הישראלי משקפת הצעתו של השר כץ גישה רווחת בישראל שזכתה לביטוי חזק בתוכנית ההינתקות החד-צדדית מרצועת עזה. לפי גישה זו, הפיתרון לבעיית עזה הרצוי לישראל הוא הינתקות מוחלטת מעזה שמשמעותה לא רק הסגת צה"ל וההתנחלויות מעזה אלא ניתוק כל קשר עמה, לרבות מעבר אנשים וסחורות, וכן אספקת חשמל ומים. ההנחה היא שבעקבות הינתקות זו תוסר מישראל האחריות למתרחש ברצועה. כדי ליישם את הרעיון הזה צריך להתגבר על שני מכשולים. המכשול הראשון נוגע לשאלה כיצד מתנתקים מעזה בלא שהדבר יגרום אסון
הומניטרי שהאחריות עליו תונח לפתחה של ישראל. המכשול השני נוגע לשאלה איך מתנתקים לחלוטין מעזה מבלי שהיא הופכת לבעיה ביטחונית קשה יותר משום שמאבדים את השליטה על זרימת האמל"ח לתוך עזה.
תומכי גישת ההינתקות המוחלטת מבינים שבכל הקשור למענה לשתי שאלות אלו מצרים משחקת תפקיד מרכזי. האלטרנטיבה לציר הישראלי להעברת סחורות אל ומרצועת עזה בדרך היבשה היא מעבר רפיח ממצרים. האלטרנטיבה של העברת סחורות שלא דרך היבשה אלא בדרך האוויר והים פחות טובה משום שאין נמל ברצועת עזה וכושר הקליטה של המעגנה הקיימת מאוד קטן, ומשום שאין דרך טובה לפקח על הסחורות המועברות בדרכים אלו ולמנוע הברחות אמל"ח. באשר לשאלה השנייה ההנחה היא שלמצרים יהיה עניין למנוע הברחות נשק במעבר רפיח. זוהי הנחה שאף היא טעונה בדיקה משום שהטיפול המצרי בבעיית הברחת האמל"ח דרך המנהרות רחוק מלהיות משביע רצון מבחינתה של ישראל. גם אם הנחה זו תתממש, הרי מניעת הברחות נשק מחייבת גם פתרון לבקרה על הסחורות שיועברו דרך הים והאוויר. פתרון כזה יכול להיות או באמצעות המשך הסגר הימי והאווירי או פתרון בינלאומי שיאפשר בקרה בנמלי המוצא. אם יימשך הסגר הימי והאווירי, קשה יהיה לשכנע את הקהילה הבינלאומית שאין לישראל יותר אחריות למתרחש בעזה.
בכל מקרה אין זה המכשול העיקרי למימוש רעיון ההינתקות המוחלטת. זאת, משום שהמשמעות של מימוש רעיון זה היא שישראל מניחה את התינוק על מפתנה של מצרים, ויש להניח שאצל לא מעט מהתומכים בגישה זו היא משקפת רצון שמצרים תיקח על עצמה בצורה מלאה את האחריות על רצועת עזה, כלומר תחזור למצב שהיה לפני מלחמת ששת הימים שבו הצבא המצרי שולט ברצועת עזה ואחראי לביטחון בה.
לכאורה התנהגותה של מצרים בעקבות פרשת המשט מצביעה שיש היתכנות לרעיון הזה. מצרים הודיעה שהיא פותחת את מעבר רפיח באופן רצוף וללא מגבלות זמן, אולם אין הדבר כך. המעבר נפתח רק לתנועת אנשים ויש עדיין ספק אם מצרים תתמיד במדיניות של פתיחה רציפה של המעבר או שתחזור למדיניות הקודמת של פתיחתו לפרקי זמן מוגבלים ביותר. המדיניות הבסיסית של מצרים לא השתנתה, כפי שאכן העידה התגובה החריפה לדבריו של השר כץ. מאז ביצוע תוכנית ההינתקות, מצרים חושדת שישראל הרשמית - ולא רק אסכולת חשיבה מסוימת בישראל - חותרת לדחוף את רצועת עזה לחיקה של מצרים, ולכן מצרים מביעה בכל הזדמנות את התנגדותה החריפה לרעיון הזה. היא אינה חושבת שהיא צריכה את "המתנה המורעלת" הזאת, והיא מכוונת את צעדיה בנושאים הקונקרטיים הנוגעים למשטר המעבר לרצועת עזה בהתאם למדיניות הבסיסית הזאת.
מצרים אכן מודאגת מהמתרחש ברצועת עזה והיא רואה בשלטון חמאס ברצועה איום, משום שחמאס בעיני המשטר המצרי הוא שלוחה של האחים המוסלמים - האתגר הפוליטי העיקרי לשלטונו. הרעיון של שלטון חמאס בטריטוריה צמודה למצרים הוא בעיה למשטר ויש גם חשש מגלישה של בעיות קונקרטיות לשטחה של מצרים. חשש זה התממש כאשר נחשפה במצרים רשת של חיזבאללה שגם הבריחה אמל"ח לרצועת עזה וגם פעלה נגד המשטר. אולם, בראייה המצרית מחיריה של קבלת האחריות על רצועת עזה גבוהים. היא לא תפתור את הבעיה מבחינתם, אלא רק תחריף אותה, ותגדיל את הסיכויים לגלישה של בעיות מהרצועה לתוך מצרים.
בעיניהם עדיף המצב הנוכחי שבו מצרים משתפת פעולה עם ישראל בהכלת שלטון חמאס בעזה וישראל היא זו שמשלמת את המחירים עבור מדיניות זו. הם רק צריכים מפעם לפעם לעשות משהו שיפייס את דעת הקהל שלהם הרוגשת נוכח המצוקה שה"מצור" גורם ל"אחיהם הפלשתינים", אבל את זה הם יכולים לעשות במחירים זולים יחסית. כך, למשל, נפלה ההחלטה לפתוח את מעבר רפיח בעקבות פרשת המשט שהביאה לשלהוב יצרים ברחוב המצרי.
המצרים מעריכים שפיתרון יסודי יותר לבעיה אפשרי רק דרך תהליכים פוליטיים ברשות הפלשתינית שיחלישו את חמאס ויחזקו את הממשלה ברמאללה. מסיבה זו מנסים המצרים מאז השתלט חמאס על רצועת עזה לתווך בניסיון לפייס בין הממשלה ברמאללה וחמאס. הם מקפידים על כך שהצעות התיווך שלהם לא תהיינה כאלה שמחזקות את חמאס. זוהי הסיבה העיקרית לכך שחמאס עד כה לא קיבל את הצעות ההפשרה המצריות ורואה בהן מלכודת. התמיכה המצרית בפיוס פנים פלשתיני היא גורם מחלוקת נוסף בין ישראל ומצרים. ישראל מתנגדת בחריפות לפיוס כזה ותסרב לשתף פעולה עם ממשלה פלשתינית שחמאס תהיה שותפה לה.
לסיכום, ישראל צריכה להבין שהיא יכולה לבנות על כך שמצרים תשתף פעולה עמה בהכלת שלטון חמאס בעזה והחלשתו, אולם לא במחיר של קבלת האחריות על רצועת עזה. כל ניסיון ישראלי לדחוף לכיוון הזה יפגע ביכולת לשתף פעולה עם מצרים וקרוב לוודאי גם ייכשל. במקביל יש טעם לבחון האם תפיסתה של מצרים לגבי תהליך הפיוס הפנים פלשתיני אינה יכולה לשרת גם את האינטרסים של ישראל, שכן הכלה היא אסטרטגיה שיכולה להיות מועילה לפרק זמן אבל היא אינה מובילה למצב יציב.
