רואים סרט כחול למען גלעד

העיתונים שהציפו את עניינו של שליט מעל פני סדר היום הציבורי אינם נוגעים כלל בשאלת המהות הנוקבת שבה תלויה הסכמת ישראל לעסקה לשחרורו. הם פונים אך ורק אל בלוטות הרגש של קוראיהם. מישהו זוכר את הכינוי "כלב השמירה של הדמוקרטיה"? ומה עם "זכות הציבור לדעת" את כל ההשלכות של עסקת חילופי אסירים שעלולה לעלות לישראל באובדן הרתעה ובפיגועי דמים רבים? אני משער שעורכי העיתונים זוכרים את העקרונות היסודיים הללו אבל בוחרים באופן מודע להשתמש לרעה בכוחם על-מנת להפעיל לחץ על הממשלה. הלחץ הזה עבד בעבר ועלול לפעול גם הפעם. יכול להיות שהייתי אפילו אופטימי מדי בהנחה שמניעים אידיאולוגיים-רגשיים עומדים מאחורי מסע הפרסום בעיתונות הישראלית. לא ניתן להשתחרר מהתחושה שמדובר בניצול ציני של המו"לים על-מנת למכור עוד כמה גיליונות של העיתונים שלהם. אולי רמז לכך ניתן למצוא בעובדה שמבין שלושת העיתונים הגדולים - רק החינמון ישראל היום לא הייתה התייחסות רחבת היקף בעמוד הראשון לקמפיין לשחרור שליט. זאת פורנוגרפיה, ידידי. ופורנוגרפיה מוכרת. באמצע אחת מתוכניות כוכב נולד השבוע הפסיק המנחה צביקה הדר את התחרות והתייחס לצעדה שמתכננת משפחת שליט. אומנם מדובר בהתייחסות שנובעת מהתפישה העצמית של הפקת התוכנית כמדורת השבט הישראלית שאינה יכולה להתעלם מהנושאים שמעסיקים את הציבוריות בישראל (כמו שהיה גם לאחר ההשתלטות על המשט הטורקי). מה שמטריד היא ההבנה כמה עמוק חלחלה ההתייחסות הרדודה הזאת לעניין החייל החטוף. כן, הקמפיין הצליח מעל ומעבר. כולם רוצים את החייל החטוף בבית, גם כל מקבלי ההחלטות שנושאים על כתפיהם את הצורך לסרב לבקשת המשפחה. החשש הגדול הוא שלנוכח מתקפת הרגש הגדולה הזאת לא יעמדו להם כוחותיהם. וכאשר אבדנו - אבדנו.