כשאני מתקשרת להזכיר לרוני שקבענו להיפגש ולשוחח על הפרעות אכילה הוא ממהר לתקן אותי "אכילה רגשית", לא "הפרעות אכילה", והוא צודק.
כשמתייחסים להפרעות אכילה, בדרך-כלל מדובר בהפרעות קיצוניות - אנורקסיה, בולימיה, ולמעשה שוכחים את ה"אמצע", משום שרובנו לא סובלים לא מאנורקסיה ולא מבולימיה ובכל זאת אנחנו, כהגדרתו של רוני מייזליש, "אכלנים רגשיים".
רוני מייזליש, מטפל בתחום האכילה הרגשית, מטפל במי שמגיע אליו לא ממקום מרוחק אלא מהמקום הכי קרוב שאפשר, כי את החוויות של האכילה הרגשית הוא מכיר גם מעצמו.
לפני כעשר שנים פנה מייזליש לעבודה סוציאלית ולמד אצל מי שהקימה את היחידה להפרעות אכילה בסורוקה, שהייתה גם מי שגרמה לו להתמקד דווקא בתחום זה. "אני רוצה להיות המטפל הכי טוב", אמר לה. וכנראה שלא במקרה. מייזליש מספר, שהיה ילד שמן. אביו - שידע לבשל היטב, ושניכר בדבריו של מייזליש כי הוא עדיין מתגעגע לטעמם של התבשילים, אהב את בנו דרך האוכל, האהבה פרחה... וכך גם ממדיו של מייזליש.
רק בגיל 29, בעקבות חוויה אישית קשה - פרידה מבת זוג - הבטיח לעצמו שיחיה אחרת. היום, הוא עוזר גם לאחרים לעבור את התהליך ולהבין שמאחורי האכילה והאוכל מסתתרים קשיים וחוויות שלא תמיד אנו מודעים אליהם.
במסגרת הטיפול באכילה רגשית מזמין מייזליש את המטופלים למודעות. הפגישות מתחלקות למעשה למספר שלבים: שלב היכרות המטופל - עד כמה ניתן לעזור לו? בשלב השני, המכונה "working through", נעשה חיפוש אחר הקשר בין הרגש לאוכל. מייזליש מספר על גבר שאמו איימה עליו שתפסיק לבשל לו אם לא יעשה מה שתאמר לו. כלומר, כמו במקרה זה, נעשה ניסיון לזהות מהו הרגש שעומד מאחורי דפוסי האכילה הרגשית.
אנשים רבים בודקים בעזרת האוכל גבולות ושליטה, משום שאכילה רגשית מביאה אנשים לפתח מערכת יחסים מורכבת עם האוכל במקום לפתח מערכות יחסים אחרות. המעבר לאכילה מודעת דורש ויתור על הצורך בשליטה מחד-גיסא ונטישת ההימנעות מאידך-גיסא תוך יצירת יכולת פנימית עמוקה להבין את מקורות האכילה הרגשית ובהדרגה לשחרר אותם.
לא עניין של קילוגרמים מייזליש מדגיש כי המטופלים צריכים להיות מוכנים לתהליכים ארוכים, משום שבמהלך הטיפול עולים וצפים בעיות וקשיים שלא תמיד המטופל מודע אליהם. החיפוש התמידי הוא הרבה מעבר למשקל ולפעמים הבעיה איננה בכלל קילוגרמים מיותרים, אלא יותר עניין של לדעת לוותר על שליטה.
מטרת הטיפול היא למעשה לעזור למטופל להתמודד באופן ישיר ומודע יותר לרגשות ולמחשבות, להבין אותם ולהצליח לעמוד מולם ישירות במקום לדחוק אותם לפינה ולחפש אחרי האוכל המנחם. הירידה במשקל והשמירה על משקל תקין הן תוצאה רצויה של התהליך אך הן לא מטרת הטיפול.
"אני מנסה להבין עם מה יוצא המטופל בסופו של תהליך הטיפול", ומייזליש מסביר כי אינו מחפש אחר בעיה שיש למצוא לה פתרון כמו סודוקו, אלא יותר מנסה לבדוק דברים יחד וללמוד איך להתמודד איתם בדרך נכונה יותר.
מייזליש מעביר גם סדנאות לאכילה רגשית ואני שואלת אותו: מה נכון יותר - טיפול יחידני או קבוצתי?
לדבריו, הדבר תלוי באופי המטופל. ישנם אנשים שקשה להם להתבטא בקבוצה. הם מפחדים להיחשף, או אפילו להפך - להשתלט על השיחה. היתרון בטיפול הקבוצתי הוא שהמטופלים משפיעים האחד על השני, וישנה דינמיקה חיובית. מצד שני, ישנם כמובן דווקא מקרים שדורשים אינטימיות.
מה יכולה להסתיר אכילה רגשית?, אני שואלת. "הרבה מאוד דברים", עונה מייזליש. חרדות, חוויות ילדות ואפילו פגיעה מינית.
האוכל מלווה אותנו מאז ומעולם, ובתרבויות שונות קיימים טקסים רבים הקשורים לאוכל. "אוכל", אומר מייזליש, "הוא דבר שקל להתאחד סביבו, הוא מאוד מחבר, הוא קשור לנתינה, לרגשות. מה שחשוב זה לחפש את המינון הנכון".
מייזליש מדגיש כי לא צריך לחפש אחר הצלחה של 100% מפני שגם 81% מספיקים, ואני חייבת להדגיש שאפילו אמירה תמימה כזו יכולה ליצור תחושה משחררת מהלחץ הבלתי פוסק שאנו נמצאים בו.
אז יכול להיות שדווקא שם, במקרר, מסתתרת התשובה לחלק מהקשיים שלנו, הפחדים וחוסר הביטחון. המסע יחד עם רוני מייזליש יכול בהחלט לעבור דרך המטבח, אבל הוא ללא ספק עובר גם בחדרים אחרים של הלב ופותח אותם אולי בפעם הראשונה.
