מערכת הד-ווייס (HEADWAYS) בה משתמשת חברת קווים אומנם מפחיתה את גודש האוטובוסים, מפזרת את הנטל בין הנהגים וחוסכת הוצאות לחברה, אך לא בהכרח משפרת את השירות לנוסע, ואולי אף להפך.
נסביר: הנוסע באוטובוס מעוניין להגיע מהר ככל האפשר ליעדו. מערכת זו, יותר מאשר להאיץ את מהירותם של אוטובוסים איטיים מאטה את המהירים. השיקול הכספי ברור: ניסע לאט וכך יהיו לנו יותר נוסעים. מה שלא מבינים מנהלי חברות האוטובוסים הוא שככל שהשירות איטי יותר כך פוחתת מידת שביעות הרצון אצל הלקוחות.
דוגמה ברורה לכך ניתן למצוא באיסוף הנוסעים. שלא כמו בחלק ממדינות המערב, קורה לא אחת שאוטובוס עוצר בתחנה, אוסף נוסעים וכאשר הנוסעים עולים כבר הוא אינו מתחיל בנסיעה לפני שאחרוני הנוסעים העבירו את כרטיסיהם. ברווח הזמן הזה מגיעים לתחנה נוסעים חדשים שמבקשים לעלות לאוטובוס, והנהג במקום להמשיך בנסיעתו מעלה אותם ולפעמים גם נוסעים שבאים אחריהם. באופן זה הוא מעכב את הנסיעה וגם גורם להידחסותם באוטובוס של נוסעים רבים כמו בקופסת סרדינים.
שירות טוב לנוסע פירושו להביא אותו אל היעד בצורה מהירה וללא עכבות. על הנסיעה להיות מהירה באופן התואם את החוק ואינו מסכן את הנוסע בשאיפה שכל עצירה בתחנה תהיה קצרה ככל שניתן. תרבות נהיגה שכזו משפיעה לטובה לא רק על הנוסעים אלא על זרימת התנועה של שאר הנהגים בכבישים.
עיכוב לא מוצדק במקרה של תאונה, מאטה מערכת הד-ווייס את האוטובוסים שהספיקו לחלוף לפני התאונה, כדי שיקלטו את הנוסעים שמיועדים לחכות לאוטובוסים המתעכבים. עיכוב זה, שלכאורה בא להטיב עם אלה שעתידים להתעכב ולחסוך מהנהגים צעקות בנוסח "למה איחרת?!", אינו מוצדק ואולי אף לא חוקי. במצב רגיל אסור לאוטובוס לאחר להגיע לתחנה. לא כן במצב של תאונה או פקק. התרבות הצרכנית הקלוקלת הגורמת לחלק מהנוסעים להטיל את האחריות לאיחור על הנהג פוגעת בתדמית החברה. אולם שיפור התדמית, אסור שייעשה על חשבונם של נוסעים אחרים.
הודאתה של קווים בכך שהיא מעכבת במתכוון נוסעים מעלה סוגייה חדשה אותה צריך המאסדר (משרד התחבורה) לברר.
ייתכן שגם חברות תחבורה ציבורית נוספות עושות שימוש במערכת זו ומעכבות את נוסעיהן. על הנוסע להכיר בכך שייתכנו עיכובים בלתי צפויים. אין שום הצדקה לפגוע בנוסעים אחרים כדי לרצות אחרים. אי התערבות בנושא מצד המאסדר צריכה בהכרח להביא להתערבות מצד המחוקק.