הסיכוי השני של העולם השלישי

מאז הניסוי שנערך בבנגלדש, הפך 'האשראי הזעיר' לאחת השיטות הפופולריות לטיפול בבעיית העוני ברחבי העולם. שנת 2005 הוכרזה על-ידי האו"ם כ'שנת האשראי הזעיר', וב-2006 קיבל יונוס פרס נובל על המצאתו זו. כיום ישנם כעשרת אלפים ארגונים שמעניקים אשראי זעיר ל-150 מיליון בני אדם בכל רחבי העולם. האינטרנט משחק תפקיד חשוב בשיטה, כאשר דרכו יכולים לווים רבים להציג את הצרכים הכלכליים שלהם ולהיחשף למלווים פוטנציאליים. רק ב-Kiva, אחד האתרים הפופולריים ביותר בתחום, רשומים קרוב ל-700 אלף משתמשים. עד סוף 2009 תיווך האתר במתן הלוואות בסכום כולל של יותר מ-100 מיליון דולר. הסיפור של גון קאשארי מובא בבלוג של האתר על-ידי פולי באנק, עמיתת הארגון השוהה בנפאל ומוודאת שהכסף המושקע אכן מגיע לידיים הנכונות ומנוצל כהלכה. כמה עשרות דולרים, יש לזכור, הם סכום זניח בעבור תושב מדינה מפותחת, אבל במדינות מתפתחות יש לו משמעות אחרת לגמרי. אחד מכל 60 בני אדם בעולם חי על פחות מדולר אחד ליום. בשביל אדם כזה, דולרים בודדים יכולים לחולל שינוי משמעותי באורח חייו. אז מה הופך את האשראי הזעיר לאפקטיבי כל כך? מה סוד הצלחה של שיטת יונוס? מתברר כי בניגוד למענקים ולהלוואות גדולות שניתנות למדינה ולגופים ממסדיים גדולים, הסכום הזעיר אינו נתון בסכנת שחיתות וביורוקרטיה. המוסדות והארגונים החברתיים מתקשים לא פעם להבין את הצרכים האמיתיים של הנזקקים, וכך אנשים פרטיים שמועסקים בגופים אלה מצליחים לנצל את הכסף שהתגלגל לידם כדי לסייע בעיקר לעצמם. האשראי הזעיר, לעומת זאת, ניתן ישירות לנזקקים. בלי תיווך, בלי ביורוקרטיה מסובכת. "מימון זעיר עובד טוב כל כך, כי הוא היחיד שמעניק לאנשים עניים אפשרות לקבל כספים", אומרת ל'מקור ראשון' ג'ין ויידמאן, נשיאת 'קרן ויידמאן' הפועלת בתחום המימון הזעיר ביותר משלושים מדינות בעולם. "מלווים בריבית גובים כ-80 אחוזים על כל הלוואה שהם נותנים. ריבית גבוהה כל כך פירושה שרוב מוחלט של הרווחים הולך להחזר החוב, ואם ההשקעה אינה מניבה רווח - הלווה ולא פעם גם צאצאיו עשויים להידרדר לשעבוד של ממש. אשראי זעיר אומנם ניתן ללווים בריביות גבוהות יחסית של 20 או 30 אחוזים, לעומת ריבית של כחמישה אחוזים בבנקים רגילים (הבנקים דורשים גם הלוואות ופיקדונות, שאותם אין לעניים אפשרות לספק – ע"ו), אך זהו שיעור ריבית שהלווים מסוגלים להתמודד איתו, ומעל 90 אחוזים מהם מצליחים להחזיר את ההלוואות שהם לקחו". למרות החשיבות הרבה שוויידמאן מייחסת למימון זעיר, היא מדגישה שבעיניה אין זה הפתרון לכל המקרים. "הלוואות זעירות אינן יכולות להינתן בלי שיטות מסודרות של אכיפה וגבייה, ואינן תחליף להלוואות ממשלתיות שאמורות לטפל בתשתיות לאומיות. צריך את שני הדברים יחד, זה לצד זה. נכון שבמקרים רבים הלוואות ממשלתיות לא מוחזרות בגלל ממשלות מושחתות או בגלל מדיניות מוטעית, אבל מערכות של אשראי זעיר אינן מיועדות להקמת תשתיות כוללות בטווח הארוך; הן מנסות לטפל ישירות בסבלם של האנשים". בניגוד לבנקים ולגופים מסחריים אחרים, ארגוני אשראי זעיר פועלים באופן אקטיבי כדי לוודא שהמלווים אכן מצליחים לעמוד בהתחייבויותיהם. אחת הדרכים לעשות זאת היא ערבות הדדית: ההלוואה ניתנת בו-זמנית לקבוצת אנשים, וכדי להמשיך ולקבל הלוואות נוספות, כל חברי הקבוצה חייבים להחזיר את הלוואותיהם. כך הם תלויים זה בזה, ויש להם אינטרס חזק לתמוך ולעזור זה לזה כדי שכולם יצליחו להניב רווחים ולעמוד בתשלומי ההחזר. ארגונים רבים מספקים לצד האשראי הזעיר גם הדרכה עסקית וליווי אישי. "באחד הביקורים שלי בשוק בברזיל פגשתי מוכרת ירקות, בעלת בסטה קטנה, שלא ידעה קרוא וכתוב והתקשתה בביצוע פעולות החשבון הבסיסיות ביותר", מספרת ויידמאן. "כיוון שלא הייתה לה דרך לרשום את ההכנסות ממוצריה השונים, היא הייתה שמה את הכסף מהפלפלים מתחת לפלפלים, את הכסף מהעגבניות מתחת לעגבניות וכן הלאה. הלוואה שנתנו לאותה אישה אפשרה לה לקנות כמויות גדולות יותר של ירקות וכך להגדיל את רווחיה, אבל השינוי המהותי היה שהצמדנו לה חונכת, שלימדה אותה כיצד לנהל את החשבונות של העסק ולרשום הכנסות והוצאות".

בדינמיקה שנוצרה, החברות העסקיות לא מסתפקות במתן אשראי; אם ישנו שוק הולך ותופח של אנשים שמעוניינים לקבל הלוואות בסכומים קטנים, למה לא להציע להם שירותים פיננסיים נוספים, כמו חשבונות חיסכון או פוליסות ביטוח? המוסדות הפיננסיים החדשים, שעוסקים בסכומים קטנים מאוד, יוצרים כך סוג חדש של כלכלה - כלכלה לעניים. בבנקים כמו 'סיטי בנק' או HSBC ישנו כיום אגף מיוחד העוסק בכלכלה זעירה. הבנקאים של האגף הזה לא יושבים במשרדים ממוזגים בעיר הגדולה, חנוטים בחליפות יוקרתיות. מדובר בסוכנים מקומיים המכתתים את רגליהם בין כפרים קטנים באזורים לא מיושבים, כדי להביא כמה עשרות דולרים בודדים למשפחות של איכרים או תעשיינים זעירים אחרים. חדירתם של אנשי עסקים לתחום במקומם של הארגונים החברתיים, הביאה עמה לא רק כסף חדש אלא גם גישה חדשה. כשארגון עסקי מעניק הלוואות כדי להפיק מהן רווחים, הוא בדרך כלל אינו טורד עצמו בשאלה האם הדבר מסייע לקהילה או לא. מטבע הדברים הוא מתאמץ להגדיל את מספר ההלוואות, גם אם הדבר אינו מועיל בהכרח ללווה. התוצאות יכולות להיות הרות אסון. באוגוסט האחרון הוציא ה'וול סטריט ג'ורנל' גיליון מיוחד שדן במגרעות ובסכנות שבשיטת האשראי הזעיר. החשש המרכזי של הכותבים היה כי הפופולריות המופרזת של השיטה, שהציפה אזורי עוני בהיצע הלוואות מעבר לקיבולת שלהם, יוצרת בועה כלכלית. זמינות גבוהה מדי של אשראי מובילה למראית-עין של יכולות כלכליות גבוהות, כשלמעשה התושבים אינם מסוגלים לעמוד בתשלומים. בכתבה הובא בין היתר סיפורה של זההרן טאג', 'לווה סדרתית' המתגוררת בשכונת עוני בהודו. טאג', כך דווח, נטלה שורה של הלוואות מגופים שונים, כשבכל פעם היא משתמשת בכסף על-מנת להחזיר את ההלוואה הקודמת. לאחר אחד מסבבי הלוואות שלה היא רכשה לעצמה מכשיר טלוויזיה, אף שהייתה שקועה בחובות. "לכולנו יש חלומות, והזמינות של הכסף גורמת לנו לרצות עוד ועוד דברים שלא היו לנו לפני כן", הסבירה. לליטה שארמה, המתגוררת באותו אזור, התקשתה גם היא לעמוד בפיתוי האשראי. היא סיפרה לסוכנים כי היא זקוקה לכסף על-מנת להקים עסק, אך למעשה השתמשה בו על-מנת לשלם חשבונות ולקנות מזון למשפחתה. כך קיבלה בשנים האחרונות לא פחות מתשע הלוואות, שמקורן בשלושה גופים פיננסיים שונים. אותם סוכנים, אשר במקרים רבים מקבלים את שכרם לפי ההלוואות שהם נותנים, ידעו היטב כי היא אינה מתכוונת להקים עסק, אך המשיכו להלוות לה - בניגוד למדיניות של מי ששלח אותם. "אני מבינה שמדובר באשראי, ונלווית אליו ריבית שמגדילה את החוב", אומרת שארמה, "אבל לפעמים נראה לי שאת הבעיות שלנו ניתן לפתור רק על-ידי הלוואת נוספות. וכך, בעיה אחת נפתרת ובעיה אחרת מתחילה". אם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר, יש לכך סיבה: אשראי קל מדי והלוואות המשמשות להחזר הלוואות אחרות היו בין הגורמים אשר הביאו לפרוץ המשבר הכלכלי העולמי ב-2008. כלכלנים רבים מתריעים כעת מפני סכנה ממשית לשווקים המתעוררים. אשראי נדיב שיוצר אשליה כאילו הכסף שבידך הוא שלך, הופך לבעיה חמורה כאשר לווים צריכים להחזיר את חובותיהם ומגלים לפתע שהבסיס הכלכלי של חייהם אינו יציב כפי שחשבו.

רוב מוחלט של הלווים בשיטת האשראי הזעיר הם נשים, בעיקר משום שייצור ביתי – שהוא בעל משקל רב בכלכלה זעירה – מנוהל בדרך כלל על ידיהן. אבל זו לא הסיבה היחידה. הארגונים החברתיים מעדיפים להלוות כסף לנשים, שכן מחקרים העלו כי הן משקיעות את ההכנסה הנוספת ברווחת המשפחה ובהטבת מצבם של הילדים, בעוד גברים רבים מעדיפים להוציא את הכסף על רווחתם האישית, כמו שתייה ובילויים. בנוסף על כך, מוסדות של אשראי זעיר מנסים לשרת את מי שמקורות אשראי אחרים סגורים בפניו, ובהיבט זה הנשים סובלות מאפליה חריפה, במיוחד בארצות מוסלמיות. עד כה נראה כי ההשקעה משתלמת: הניסיון הוכיח שנשים הן שמרניות יותר בהשקעות שלהן ולוקחות פחות סיכונים, ולכן אחוז החזרי ההלוואות גבוה אצלן משמעותית לעומת הגברים. "נוכחתי שהיכולת לפרנס מְשנה את הדימוי העצמי של הנשים, ובעקבות זאת גם משנה את יחס החברה אליהן ואת מעמדן במשפחה", אומרת ויידמאן. "בעקבות זמינות האשראי והיוזמות העסקיות הנשיות, יותר ויותר נשים הופכות למפרנסות העיקריות במשפחה, מה שכמובן הביא לשינויים במבנה המשפחתי, ובעקבותיו במבנה החברתי". הפעילות העסקית, היא מציינת, אמורה לגרום לנשים לצאת מהבית, להיות מעורבות יותר בחיי הציבור, ועל-ידי כך לחזק את מעמדן בקהילה. בבנגלדש - ששיטת האשראי הזעיר הפכה בה לנפוצה ביותר – אכן ניתן להבחין כיצד מוסכמות מסורתיות נשברות. הילודה ירדה משבעה ילדים לאישה בשנת 1970 ל-3.1 ילדים בשנת 2000. גם שיעור הבערות בקרב נשים פחת מאוד - מ-88 אחוזים ב-1970, ל-70 אחוז כעבור שלושים שנה. תהליכים מעין אלו אומנם התחוללו בכל העולם, אך במדינות שבהן האשראי הזעיר הוא נפוץ, הם ניכרים במיוחד. אך למרות התמורות בתוך הבית ובמעגל החברתי הקרוב, עד כה לא הורגש שינוי של ממש במעמדן ובמעורבותן של הנשים ברמות קהילתיות רחבות יותר. יתרה מזאת, לא ברור האם תפקיד המפרנסת מקנה יתרון, או אולי דווקא יוצר נטל. פעמים שההכנסה הנוספת שהנשים מצליחות להביא הביתה גורמת לגברים לעבוד פחות, כך שההכנסה המשפחתית הכוללת נשארת כפי שהייתה; כל שהשתנה הוא שהאישה עובדת קשה יותר בחוץ, בנוסף למטלות הביתיות שנותרו נחלתה. זאת ועוד, פעמים רבות הגברים במשפחה 'מנהלים' את המפעל שהקימה האישה, ומנכסים לעצמם את הרווחים. הנשים, במקרה הזה, נחשבות כעובדות שאינן ראויות לשכר משלהן. ויש גם בעיה נוספת: החשש מסיכונים, שכאמור מאפשר לנשים לעמוד בהחזר ההלוואה, מונע מהן מאידך-גיסא להגדיל את רווחיהן באופן משמעותי. חוקרים שונים מצביעים על כך שעלייה חדה ברמת ההכנסות העסקיות נרשמה בעיקר אצל לווים גברים. למרות כל אלה, שיטת האשראי הזעיר צברה פופולריות רבה, והחלה לעניין גם גופים עסקיים. ג'ואן טראנט עומדת בראש 'העמותה הבינלאומית למשקיעים באשראי זעיר', גוף שמנסה להפוך את שיטת המימון הזו מפעילות פילנתרופית ליזמות עסקית. "בתחילת הדרך, בשנות ה-70, הכספים שהושקעו במפעל היו כספי צדקה בלבד", מסבירה טראנט בראיון ל'דיוקן'. "עם הזמן התברר שלמרות שמדובר בארגונים פילנתרופיים, מעניקי האשראי הזעיר מתנהגים כבנקים לכל דבר. יש להם ניתוח אשראי, חשבונאות פנימית, חשבונאות חיצונית ופיקוח. הם גובים ריבית ומכסים את הוצאות הפעולה שלהם. יזמים עסקיים הבינו שאם מוסדות אשראי זעיר הם בנקים לכל דבר, אפשר להשקיע בהם כסף כמו בכל בנק אחר. "בתחילת שנות ה-2000 התחילו לזרום השקעות עסקיות ממשקיעים אמיצים, והפריצה הרצינית הגיעה במחצית השנייה של שנות האלפיים. אם ב-2004 הסתכמו ההשקעות באשראי זעיר ב-1.7 מיליארד דולר, כעבור ארבע שנים בלבד הן הגיעו ל-10.1 מיליארד".

כניסתם של משקיעים לעולם האשראי הזעיר אינה מובנת מאליה. גופים מסחריים משתדלים בדרך כלל להימנע מהתעסקות עם סכומי כסף קטנים. הניירת והעבודה המשרדית הכרוכה בכל פעולה פיננסית היא כמעט זהה, בין אם מדובר בהלוואה של כמה עשרות דולרים ובין אם בכמה מיליונים. הרווחים, לעומת זאת, שונים מאוד - חמישה אחוזים ממיליון הם הרבה יותר מחמישה אחוזים ממאה. מוסדות פיננסיים העדיפו לפיכך מאז ומתמיד לתת הלוואות כמה שיותר גדולות, והתעלמו כמעט לחלוטין מהאוכלוסיה הענייה ומהצרכים המצומצמים הייחודיים לה. כיום הגישה כבר שונה: התאגידים הגדולים מתחילים להבין שכמות הלקוחות המיליונרים שהם יכולים למשוך הינה מוגבלת, בעוד מספרם של האנשים העניים רק הולך וגדל. "לאשראי זעיר ישנו בסיס של לקוחות נאמנים", מוסיפה טראנט. "כיום יש בעולם 2.7 מיליארד בני אדם הנחשבים לעניים, מהם 1.5 מיליארד בוגרים הנזקקים לשירותים פיננסיים. שיטת המימון הזעיר מגיעה כרגע ל-150 מיליון איש בלבד, מה שמשאיר שוק פוטנציאלי עצום. כיוון שהאוכלוסיה בארצות מתפתחות גדלה בשיעורים גבוהים, גם שוק הלקוחות שם גדל בצורה מהירה". לתחום האשראי הזעיר ישנם יתרונות נוספים על פני אפיקי השקעה ממוסדים יותר. "שני הכללים העיקריים בהשקעות הם נזילות וביזור", אומרת טראנט. "הלוואות אשראי זעיר ניתנות לזמן קצר, ולכן מאפשרות נזילות גבוה ומחזור עסקי גבוה, ויש בהן גם אפשרות טובה לגיוון בהשקעות. זהו שוק עם קורלציה נמוכה מאוד לשווקים אחרים, והוא בדרך כלל מפתיע לטובה וממשיך להניב רווחים גם כשהשקעות אחרות נושאות הפסדים. ההשקעה בו מאפשרת חדירה גם למדינות שהיו עד כה סגורות בפני כספי המשקיעים. בניגוד לארצות מתפתחות כמו ברזיל או סין, שבהן ניתן לרכוש בקלות מניות של חברות מקומיות, כמעט בלתי אפשרי להשקיע בארצות עניות ולא מפותחות מסוגן של קולומביה או בנגלדש. הדרך היחידה לקחת חלק בהתרחשות הכלכלית המקומית שם היא אשראי זעיר". לדברי טראנט, כניסת המשקיעים העסקיים לתחום היא גם ברכה חברתית. "כספי צדקה לעולם לא יספיקו כדי להגיע לכל הנזקקים. תרומות הן דבר לא יציב, שכן הן הסעיף הראשון שאותו מקצצים הארגונים בשעות משבר. השקעות, לעומת זאת, נעשות בצורה מסודרת וקבועה יותר. המימון הזעיר גם מאפשר למשקיעים 'ערכיים' להביא לידי ביטוי את הערכים שלהם לא רק בצורה פאסיבית של צדקה, אלה בצורה אקטיבית של הפעלת עסק".

מעבר להשלכות הכלכליות, השתלבותם של הגופים העסקיים לתחום העלתה שאלה עקרונית: האם זה מוסרי שגופים עסקיים גדולים יפיקו רווחים על חשבון האוכלוסיה הענייה ביותר בעולם? ביודעם כי ללווה אין אפשרויות אחרות להשיג מימון, מרשים לעצמם המלווים לגבות ריבית שלפעמים עולה על מאה אחוז. מהעבר האחר, אנשים חסרי השכלה ונזקקים לא תמיד מודעים לגובה הריבית הנגבית מהם. ריביות גבוהות אומנם היו תמיד חלק מהאשראי הזעיר, גם כאשר מאחוריו עמדו עמותות פילנתרופיות, אך כל עוד שימשו ההכנסות רק לניהול השוטף הן נחשבו לגיטימיות. היום, כשמטרת ההלוואות היא להפיק רווחים בעבור תאגידי ענק, הריבית הגבוהה הופכת לעוד דרך לנצל אוכלוסיה ענייה. פרופסור יונוס, מפתח השיטה, יצא באופן חד-משמעי נגד המסחור של המצאתו. בכינוס של כלכלנים בכירים באו"ם אמר יונוס: "יצרנו את שיטת האשראי הזעיר כדי להיאבק במלווים בריבית קצוצה, ולא על-מנת ליצור עוד מלווים לא הוגנים. זו צריכה להיות שיטה אשר עוזרת לאנשים לצאת ממעגל העוני בדרכים עסקיות, ולא אמצעי להרוויח כסף על גבם של עניים". לדבריו, שיעורי הריבית צריכים לעמוד על 10-15 אחוזים מעל מחיר הכסף בשוק, ולא יותר מכך. "עלינו לשרטט קו ברור בין הלוואות של עזרה והלוואות של ניצול", הוסיף יונוס. "לעולם לא נוכל להבין את מצבם של העניים, אם נסתכל עליו רק כפוטנציאל לרווח". אלא שהיום, כשהשיטה שהתחילה מ-40 דולרים כבר מגלגלת מיליארדים, לא ברור עד כמה העקרונות הפילנתרופיים של מייסדה עדיין רלוונטיים. ספק אם יזמות עסקית טהורה, ללא מניעים הומניטריים מאחוריה, יכולה לחלץ את שכונות העוני מעליבותן.