באחרונה יותר ויותר קולות קוראים להשמדת מדינת ישראל. הם קולות רבים, לובשים ופושטים צורה, מגובים בכלי תקשורת חסרי הגינות ואתיקה מקצועית, שדוחפים את האג'נדה שלהם לכל חור במדיה.
לנוכח גלי המחאה העולים וגבוהים נגד מדינת היהודים, בולט חסרונו של דובר. כן, דובר, ממש כמו שיש לבית הלבן. דובר רהוט, מקצועי ואמין, שיפרק למגישים ולכתבים חסרי אחריות את הצורה (במובן המילולי כמובן), ויראה להם כי לא רק הם יכולים לגבב מילים וללהטט במונחים.
יש גבול לקמפיין הדוחה שאותו מנהלים כלי התקשורת נגד
בנימין נתניהו וממשלתו, והוא רושם שיאים חדשים בלקיחת הצד של
ידיעות אחרונות ו
מעריב נגד מדינת ישראל, על-חשבונה ולעזרת החמאס.
עם ישראל רואה ולא מאמין למראה עיניו, והעיתונות בארץ אינה יכולה לטעון עוד למקצועיות. הנחמה היחידה שמצאתי היא כתב אמיץ במעריב, בן דרור ימיני, שלמרות שאינו אוחז בדעה פוליטית זהה לי,
הוא כותב דברים באומץ נגד עורך העיתון שבו הוא עובד.
הקמפיין של גלעד שליט, שכבר קיבל צבע (צהוב), צובר תאוצה וחוץ ממעריב וידיעות, הרואים בו הזדמנות חגיגית להכפלת מכירותיהם וניסיון נואש לגבור על "ישראל היום", מצטרפים אליו גופים מגופים שונים שרואים בקמפיין הזדמנות לפרסום חינם (או שלא בחינם), והצביעות חוגגת. הם אינם מבינים, כל אלו, שהם כלי בידי החמאס ועושי רצונו, וכי לחץ כזה רק מחליש את ישראל, מציג אותה כחלשה, פחדנית ונטולת מערכת חיסון ראויה.
אני, באופן אישי, אשתדל בלי נדר להדיר רגלי וכיסי מחברות כאלה, שהצביעות היא נחלתן, ושגורמות להצגת ישראל ככנועה ונפחדת. כל חברה שתפרסם שיש אצלה בלון צהוב או סרט לא תזכה לביקורים ולמימון מכיסי הפרטי.
לא סתם הצהוב נבחר כצבע הקמפיין. צהוב, בסלנג האמריקני, הוא כינוי ל
פחדן (YELLOW) - וזה כרגע מה שאנחנו.
