עורכי-דין מבינים רק כסף

במסדרונות בית המשפט לענייני משפחה מספרים בדיחה על עורך-הדין המוביל בתחום, המנהל מו"מ עם השטן:

• "יש לי הצעה”, פותח השטן, "אני אגדיל את שכר הטרחה שלך פי שניים בכל תיק, ואסדר לך פי שניים תיקים”.
  עורך הדין, איש מו”מ קשוח וותיק, מתקשה מעט להסתיר את התרגשותו: "אתה ודאי רוצה את נשמתי?”, הוא שואל בזהירות.
  "מה פתאום?!”, משתומם השטן, "כל שאני מבקש הוא נשמותיהם של הילדים של הלקוחות שלך”.
  פרקליט הצמרת מהרהר רגע מבולבל, ואז שואל במבוכה: "או קיי, איפה כאן המילכוד?”

ובאמת, אין חיים נוחים יותר מאלו של עורך-דין מפורסם לענייני משפחה. שכר הטרחה מתחיל בשמונים אלף שקל לתיק. לא יותר מדי. יש כל כך הרבה אבות שמוכנים לשלם הרבה יותר מזה כדי להיות בקשר עם ילדיהם. "אין לך סיכוי!”, מסביר הפרקליט. "יש בי אהבה והיא תנצח!”, משיב האב התמים. "נו שויין, תחתום פה, ופה ופה". נוטל הפרקליט את התיק, ומורה למתמחים ולעורכי-הדין הזוטרים העובדים במשרדו: "תשתמשו בפסקאות 32-17 מהתיק של שטראוס משנה שעברה, ותוסיפו קצת ממה שכתבנו בעניין של עבאדי". הלבלרים מקלידים, מדפיסים, משדכים ומגישים. במונית שלוקחת אותו לדיון בבית המשפט, עובר פרקליט הצמרת בזריזות על מה שכתבו עוזריו. אין צורך לטרוח יותר מדי, ממילא גם השופטת לא ממש תקרא את התיק. אחר-כך, בדיון עצמו הוא טוען ברגש אמיתי ובלהט שהושחז בשנים רבות של ניסיון: "כבוד השופטת, עניין לנו בשני ילדים, הקטנה בת 4, הגדול בן 5. מרשי אוהב אותם כבבת-עינו, אין לו דבר יקר יותר מאשר שתי הנשמות הרכות האלו. מרשי לא רוצה להיות קרוב-רחוק שבא לביקור – הוא רוצה להיות אבא. הוא הלביש, רחץ, צחצח שיניים, האכיל, השקה, סירק, רץ לרופא ולאסיפת הורים ולמסיבת פורים וחנוכה, אז למה עכשיו...”. "הנקודה הובנה, אין צורך להמשיך", קוטעת אותו השופטת. ההמחאה מופקדת בבנק. את האב זורקים מכל המדרגות: "אתה תראה את הילדים כל שני ורביעי, בין ארבע לשבע ואל תבקש יותר, אחרת לא יהיה לך זמן לעבוד ולשלם את המזונות". אני הייתי אב כזה – כמובן, לא בדיוק כזה – שהרי כפי שאמר טולסטוי, כל אב הרוצה לראות את ילדיו עובר דרך ייסורים מיוחדת לו. איני כועס על הפרקליט שלי. וגם הכסף שהוצאתי, לא היה לשווא. אם לא הייתי מוציא אותו, עד שארית חיי הייתי מקלל את עצמי בכל בוקר וחורק שן בכל לילה ושואל: "האם באמת עשיתי כל מה שיכולתי כדי להיות בקשר עם ילדיי?”. אבל, דבר אחד מרגיז אותי. אותו פרקליט, שאת ההיכל שבו שוכן משרדו ריצפתי בדמעותיי והג'קוזי שבחצרו נבנה מסבלי - מדבר פתאום בגנות כל האבות שמימנו בעבורו את הפימה, את החליפה ואת היאכטה. לפתע אני שומע אותו מציע הצעות ומנסה לתקן תקנות ולחוקק חוקים שיפגעו באבות שרוצים להיות בקשר עם ילדיהם. פתאום אני שומע ממנו רעיונות יצירתיים היאך יש להחריף עוד יותר את אי-השוויון בתשלומי מזונות, וכיצד ניתן להתעלל עוד יותר באבות הכורעים תחת נטל התשלומים. אני רוצה לצעוק לאיש הזה: "הירשת וגם ירקת?”. אני לא אשוב אל הפרקליט הזה עוד. ובקשה קטנה לי אליך - אתה, הגבר, האב, הבעל, שקורא את סיפורי זה. אתה, שתלך בדרכי, על אפך ועל חמתך. אתה שאהבתך לילדיך תגרום לך, כפי שאהבתי לילדיי גרמה לי, להוציא את בריאותך, כספך ושנותיך במאבק הדל סיכוי על ילדיך: בדוק נא, רעי, בציציותיו של פרקליט הצמרת שאתה שוכר. בדוק מה הוא אומר, לא בבית המשפט, כשמשלמים לו לומר את מה שהלקוח רוצה - אלא בוועדות ציבוריות, בלשכת עורכי-הדין, בכינוסים משפטיים ובמאמרים מתייפייפים בעיתונות. אם איש ישר הוא, הוא יאמר שם את מה שיודע כל אדם נאור – אפליה היא אפליה היא אפליה, ואי-אפשר בשום פנים לתת לאפליית האבות להמשיך. ואם לא איש ישר הוא? עורכי-הדין מבינים את שפת הכסף. נורא לבקש ממך, אב, האוהב את ילדיו, לדבר בשפה כזו. אבל, אין לנו ברירה. אל נא תיתן את כספך למי ש"נלחם" בעדך בבית המשפט ונגדך בכל מקום אחר.