רשלנות, לא זדון - אלו המילים בהן ניתן לסכם את ממצאיו של מבקר המדינה,
מיכה לינדנשטראוס, בפרשת האזנות הסתר ל
חיים רמון. "תקלות אלה מצביעות על כשלים אישיים של ארבעת המעורבים העולים כדי רשלנות ממשית אף כי הדברים נעשו בלא זדון" - זהו משפט המפתח, עליו חוזר המבקר כמה וכמה פעמים ב-64 העמודים של חוות דעתו (שרק מקצתה עוסקת בפרשת רמון).
לינדנשטראוס מתמצת כשלים אלו במילים הבאות: "כל המעורבים פעלו בניגוד לכללים המחייבים: הממונים על החקירה לא וידאו כי תוצרי האזנות הסתר יתומללו או יתוקצרו ויועברו לעיון הפרקליטוּת, והפרקליטות לא עיינו בכל חומר החקירה לרבות החומר המודיעיני לפני הגשת כתב האישום ולפני תחילת המשפט".
מה קרה כאן? לנוכח העובדה שהדברים לא נעשו במתכוון, עולה שאלה מטרידה עוד יותר: בכמה מקרים נוספים התרחשו כשלים דומים? המבקר עצמו עומד בעקיפין ובקצרה של נקודה כזו, כאשר הוא מציין שדבר קיומן של האזנות הסתר נודע לרמון מכוח מעמדו, וסביר להניח שנאשם אחר במקומו לא היה לומד על כך.
איכשהו קשה להניח, שהרשלנות התגלתה רק בתיק רמון. אם כבר, אז כפי שאומר לינדנשטראוס, היה מקום לצפות שבתיק פלילי של שר בכיר, יינקטו כל אמצעי הזהירות ותהיה הקפדה יתרה על כל הכללים. אך לא כך היה ואם נפעיל את מבחן בוזגלו במהופך - המסקנה המתבקשת מטרידה מאוד.
באיזשהו מקום, אולי היינו יותר רגועים אם היה מסתבר שהפרקליטות פעלה בזדון בפרשת רמון. אז היינו יכולים לומר, שעם כל החומרה העצומה בה יש לראות מעשה כזה - אולי הוא מבודד, אולי הוא נובע מהפרופיל הגבוה של התיק, אולי הייתה כאן התלהבות יתר. אך כאמור לא כך הוא. הרוח העולה בין עמודי הדוח היא, שהפרקליטות התנהגה כמו בכל תיק אחר. ואז חזרנו לאותה שאלה: מה קורה בכל התיקים האחרים?
אפשר להציג את אותה נקודה גם מזווית סטטיסטית. מה הסיכוי שבמקרה האחד והיחיד אותו יבדוק המבקר לעומקו (מקרים אחרים הוא נמנע מלבדוק בצורה כזו, מסיבות שונות, אם כי גם בחלק מהם מצא ליקויים) - בדיוק במקרה הזה תתגלה רשלנות כזו? מה הסיכוי שמקרה בודד בו יש ליקויים, דווקא הוא שיעלה ברשת ולא המקרים האחרים בהם ההתנהלות תקינה? לא צריך להיות מתמטיקאי מבריק כדי להגיע למסקנה, שהסיכויים אפסיים - ומכאן שיש להניח שהמקרה הבודד הזה מייצג תופעה נרחבת בהרבה.
ייתכן שיוסקו מסקנות אישיות כלפי האחראים למחדל, אבל הדבר לא ייתן את התשובה לשאלת הרשלנות המערכתית. מה שמתגלה בדוח המבקר הוא תמונה עגומה מאוד, של ממונים בכירים על אכיפת החוק שאינם טורחים לפעול לפי כללי העבודה המחייבים אותם.
התופעה הזו יכולה להתקיים, משום שבגדול בפרקליטות - כמו ברוב השירות הציבורי - יש שכר אבל אין עונש. מורה טוב יכול להתקדם; מורה גרוע ימשיך ללמד את ילדינו. רופא טוב יהיה מנהל מחלקה; רופא גרוע ימשיך לעבוד בחדר המיון. ופרקליט טוב יעלה בסולם הדרגות; פרקליטים גרועים וכושלים ימשיכו לטפל בדיני נפשות וממונות, לייצג את המדינה ולשלוח אזרחים לכלא.
אני לא זוכר מתי שמענו על פרקליט בשירות המדינה שהודח בשל כישלון. ואני לא מדבר על כישלון נקודתי, שהוא מנת חלקם של כולנו. אני מדבר על כישלונות בתיקים גדולים, במשפטים חשובים של שחיתות ציבורית או עבריינות קשה. נכשלת? לא נורא, הנה התיק הבא. תפרת תיק לאיש ציבור? לא קרה כלום, תעבור הלאה.
זהו מקור הרע. הפרקליטות פועלת למעשה ללא פיקוח חיצוני, שכן היועץ המשפטי לממשלה הוא גם ראש התביעה הכללית - ואז כיצד הוא יכול לבדוק את פעילותם של מי שלמעשה כפופים לו? בתי המשפט יכולים רק להצביע על כשלים, ותו לא. בעוד על המשטרה אפשר לכל הפחות להתלונן למחלקה לחקירות שוטרים, הרי שעל הפרקליטות אי-אפשר למעשה להתלונן בפני איש.
וכאן הגענו למילכוד: בתי המשפט פוסקים לפי החומר שבפניהם, וכמעט שלא מתערבים בהליכים שקדמו להגשת כתבי האישום. ואילו כאשר אדם מורשע על לא עוול בכפו בשל רשלנות של הפרקליטות - הוא אינו יכול להתלונן, כי גם מבקר המדינה אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטות בתי המשפט.
בפרשת רמון הושגה ההרשעה למרות מחדליה של הפרקליטות, אשר לא השפיעו על התוצאה. אך מה היה קורה אם ההרשעה הייתה מושגת באמצעות חומר שלא הוגש לנאשם? במקרה הטוב ביותר, הדבר היה נודע לו והוא היה מבקש משפט חוזר ואולי נענה ומזוכה אחרי שנים של ייסורים והוצאות. במקרה הסביר יותר, הוא לא היה יודע על זה לעולם. וכאמור, האפשרות הזו היא המסקנה המטרידה ביותר מדוח המבקר.
המציאות הזו לא תשתנה, כל עוד אין גוף שיכול לבדוק לעומק את פעילות הפרקליטות ולהסיק מסקנות אישיות נגד מי שאינם ראויים לייצג את המדינה.