התקרית בין
ברק אובמה לסטנלי מקריסטל מסמלת מכמה בחינות צומת פוליטי אסטרטגי קריטי בתקופה הראשונה של אובמה בבית הלבן; לא מן הנמנע שבהמשך תקבע גם אם יוכל להמשיך לקדנציה שנייה. המלחמה באפגניסטן היא "המלחמה של אובמה". כבר במסע הבחירות שלו קבע אובמה שעל ארה"ב למקד את מאמציה הצבאיים באפגניסטן, להכריע שם את הטליבאן ואת הקבוצות של אל-קאעידה המסתייעות בו, משתפות עימו פעולה ואף מסכנות, יחד עימו, את היציבות בפקיסטן.
מינויו של מקריסטל למפקד העליון של כוחות ארה"ב ונאט"ו באפגניסטן, כוונה להעמיד בראש הכוחות המערביים המנהלים את המלחמה באפגניסטן, קצין בכיר מאוד, בעל ניסיון קרבי רלוונטי, שמכיר היטב את האזור ושגיונותיו מתוך שירות ממושך וטוב בו. כמו-כן, נדרש אובמה להגביר את האמון של הממשלה האזרחית באפגניסטן במחויבות המערבית להמשיך במלחמה עד לסיומה עם השגת המטרות המשותפות למערב ולממשלה האפגנית. תנאי הסיום של מלחמה זו חייבים להבטיח שהממשלה האפגנית תהיה מספיק חזקה בהשוואה ליריביה, תוכל לסמוך על תמיכה מערבית רצופה והחלטית, ותימצא במצב שהיא אינה מסוכסכת עם מרבית תושבי המדינה בגלל דרכי ניהול המלחמה על-ידי הכוחות המערביים והכוחות האפגנים המסייעים להם, משמע עם מספר גדול של נפגעים אזרחיים.
החולשה היחסית שהסתמנה בפעילות האמריקנית בסוף תקופתו של בוש, העמידה את קראזי האפגני בפני דילמה חמורה של אמון בכוונותיה של ארה"ב באפגניסטן. לקראת סוף תקופת בוש, הסתמנה אפשרות שהממשלה תאלץ לשקול מחדש את עמדותיה, ובמקום להיאבק בטליבאן, לחפש דרכים להתפשר עימו ולו באופן חלקי וזמני; מעין מודוס אופרנדי שהוא בבחינת הרע הפחות מסוכן לה מכל האפשרויות האחרות. מקריסטל נקרא לטפל בכל ההיבטים הללו - קידום הלחימה והשגת היעדים המבצעיים-אסטרטגיים, יצירת אמון מחודש עם הממשלה האפגנית, קידום היכולות של הצבא האפגני והגדלת מעורבותו בלחימה השוטפת, וביצוע כל אלה תוך הפחתת הפגיעה באזרחים שאינם לוחמים. הוא ביצע כל אלה ברמה סבירה עד טובה.
מינויו של מקריסטל, בא בעקבות אישור תוכנית אופרטיבית כללית שהציע לאובמה לניהול המערכה הכוללת באפגניסטן, תוכנית שכביכול קיבלה את אישורו של הנשיא. במסגרת תוכנית זו, דרש מקריסטל להגדיל את מצבת הכוחות האמריקנים באפגניסטן ב-60 עד 80 אלף חיילים נוספים על אלה שהיו מוצבים באפגניסטן קודם להתמנותו. התוכנית שהציע ולוחות הזמנים שנקב בהם לביצוע השלבים השונים, התבססו על גודל הכוחות שיעמדו לרשותו. כאן נכנסה למשחק ההתחכמות הראשונה של אובמה (או של יועציו מבית), שאישרו למקריסטל הגדלת כוחות בהיקף של 30,000 חיילים בלבד. ההשלכות של פער אמצעים זה, הורגשו עד מהרה ביכולתם של הכוחות האמריקנים לפעול מבחינה צבאית מתוך שיקולים הכפופים לדרכים הנאותות לניהול מלחמה ולא מתוך שיקולים פוליטיים, כלכליים או אחרים, שכבודם במקומם מונח אבל אין להם ולא כלום עם התנהלות צבאית נכונה. אובמה הוא אזרח, הוא בא מרקע אזרחי מובהק וניסיונו המדיני-צבאי-אסטרטגי ברמה של ניהול פעולות במספר חזיתות על פני הגלובוס כולו - מוגבל, שלא לומר מועט. על כך התריע יריבו בבחירות הסנאטור ג'ון מקיין, ונראה שבצדק רב. אובמה הוא גם המפקד העליון של הצבא, ומבחינה זו, בניגוד למקובל בדמוקרטיות אחרות, רשאי להורות ישירות למפקדי כוחות הצבא האמריקניים כיצד לפעול ואינו נדרש "לעבור" לשם כך דרך המנגנון של הפיקוד הצבאי העליון של צבא ארה"ב. הוראותיו למקריסטל אינן רק הנחיות מיניסטריאליות של גורם מתווך בין הרשות האזרחית המופקדת על הצבא לבין הפיקוד העליון של הצבא, אלא הוראות פיקודיות ישירות לגנרלים הכפופים לו. על-רקע זה יש להבין את התבטאויותיו של מקריסטל "כאיש צבא לאיש צבא" שיש ביניהם מחלוקת מקצועית על דרך ניהול המערכה, ולא כפי שהציג זאת אובמה: ערעור של איש הצבא על הסמכות האזרחית הממונה על הצבא. ניתן לראות זאת כשגיאה לוגית, אבל גם כמניפולציה תקשורתית של הנשיא.
משהבין מקריסטל שהמציאות באפגניסטן מעמידה אותו בצומת התפתחויות, שאחת מהן עשויה להיות כישלון במלחמה, וכי הסיבה העיקרית לכך עשויה להיות העובדה שקיבל את מלוא האחריות לבצע את מדיניות ארה"ב מבלי שניתנו האמצעים הדרושים לכך, ניסה תחילה לומר זאת בדרך ממותנת ובהסברים שצרכי ניהול המלחמה מחייבים הגדלת הסד"כ הלוחם. טבעה של המלחמה הוא שעיתוי ביצועם של מהלכים חשוב לפעמים יותר מאיכות הביצוע. מלחמה מאיצה בדרך-כלל תהליכים פוליטיים, חברתיים ואחרים, ומקצרת זמני תגובה. לכן, המשך התנופה הצבאית מחייב גידול בסד"כ בזמן רלוונטי למהלכי המלחמה המתבצעים בשטח. אם לא יבוצע הדבר בזמן, הוא עשוי להכשיל את המאמצים שבהם כבר הוחל במקרה הטוב, ולהכשיל את ניהול המלחמה כולו במקרה הרע. משהבין שהוא משחית דבריו על אוזניים ערלות, החליט לנקוט אמירה בוטה וגלויה יותר. גם אם קיווה שהנשיא יהיה חזק יותר ובעל כושר ספיגה רב יותר משהוכיח בפועל כמפקד עליון, הרי שניסיון העבר בוודאי לימד אותו שהוא "מסכן" את ראשו כאשר הוא אינו נשאר "פוליטיקלי קורקט" לפני הכל. בהימור זה, ייתכן שכשל, אבל גם ייתכן שביקש לנצל את מעמדו כדי לעשות מעשה של לויאליות מן המעלה הראשונה כלפי פקודיו, כשהוא מעדיף לויאליות זו על הלויאליות למפקדו העליון וערל הלב. משהבין שהתנהלות הממשל מובילה בסבירות גבוהה לכישלון במלחמה באפגניסטן, והחליט שאינו מוכן לחתום את שמו על כישלון זה, בחר לא לפרוש בשקט אלא לחדד את הוויכוח בציבור על-ידי מהלך מחאתי-הפגנתי בנוסח שבחר. יש להניח שהדברים עוד יתבררו, ואם הנחה זו שלי נכונה, אזי מקריסטל לא רק שאינו ראוי לגינוי, הוא ראוי למלוא השבחים. מעטים מאוד הם הגנרלים ברמתו ששמים את טובת החיילים והמדינה לפני טובתם האישית, ומוכנים לסכן את מעמדם ולעמוד על דעתם.
אובמה, בתגובתו, לא רק שלא הוכיח מנהיגות וכושר החלטה, הוא גם הוכיח קוצר-ראות וכפיות-טובה. כל בר-בי-רב יודע שאין לנשיא בעיה חוקית, משפטית או אחרת להעביר מפקד מתפקידו ולתרץ זאת במאה ואחד תירוצים מוצלחים יותר או פחות. הרבה יותר קשה לאתר מפקד שמתאים למשימה בעלת חשיבות לאומית, מוכיח זאת הלכה למעשה, אינו "יס מאן" ואינו נמנע מלהיאבק על דעותיו. לכן, אילו בא הנשיא וקבע כמפקד העליון של הצבא שאין הוא מרוצה מתפקודו של מקריסטל כמפקד העליון של הכוחות הלוחמים באפגניסטן ועל כן הוא מעביר אותו מהפיקוד עליהם - ניחא. אילו קבע שעמדותיו של מקריסטל אינן עולות בקנה אחד עם המדיניות האמריקנית ותוכנית המלחמה שנקבעה על-ידי הנשיא, והוא מוביל את המהלכים בשטח לעבר יעדים אחרים ועל כן היה מעבירו מתפקידו - גם אפשרות זו מובנת ואפילו נחוצה. אלא שבכל הדברים שאמר הנשיא במסיבת העיתונאים בה הודיע על קבלת התפטרותו של מקריסטל, לא היה שום דבר מכל אלה והנימוקים היו ביורוקרטים ואפילו קטנוניים. מה שהפריע לנשיא היה נושא חוקתי שלא היה, שיקול הקשור בשלום-בית בצוות העוסק באפגניסטן, כאשר בענייני ניהול המלחמה אין צוות, יש מפקד אחראי, ומי שדורש ממנו תוצאות, צריך לתת לו גם סמכויות וגם אמצעים. הצורה המתריסה שבה בחר מקריסטל להציג את דבריו בפומבי הייתה ראויה בהחלט לנזיפה ואולי גם להתראה, אבל בוודאי לא לפיטורין. נראה שמה ששיחק אצל הנשיא תפקיד מרכזי בהחלטה להדיח את מקריסטל, היא ההבנה שמפקד צבאי זה אינו מוכן להיות עלה תאנה לכשלים של הממשל, במיוחד לאור העובדה שהוא מתריע נגדם מראש. אם מחפש לו הנשיא "אליבי" פוטנציאלי, לא יכול היה לסמוך בכך על מקריסטל.
לאובמה קופת שרצים התלויה על מותניו בנושאי חוץ ופנים. אין זה מקרה שהפופולריות שלו נמצאת בנסיגה מתמדת. הנושא המרכזי של מדיניות החוץ, שבו ביקר בחריפות את ממשל בוש (והרפובליקנים) ובו הבטיח להביא את הישועה במהלך הקדנציה הנוכחית שלו, היה המלחמה באפגניסטן. כפי שהדברים נראים עתה, אין שום סיכוי שיצליח בכך, וסביר להניח שהדבר לא נעלם מעיניו. הגדלת היקף המלחמה משמעותה גם הגדלת היקף הקורבנות, לפחות בטווח הקצר עד אשר ההישגים הצבאיים יניבו את הדיבידנדים הרצויים. משמעותה גם הגדלת היקף ההוצאות. משמעותה עשויה להיות גם פגיעה במדיניות שגויה אחרת של אובמה, מדיניות הפייסנות כלפי העולם האיסלאמי, והאיסלאם הקיצוני בתוכו. הפתרון שמצא צוות הביטחון הלאומי של הנשיא אובמה לסדרת דילמות זו, הוא לא לעשות שום דבר כמו שצריך עד הסוף. מלחמה באפגניסטן - כן, שאם לא כן ישא באחריות ישירה למעשה החבלה הבא בארה"ב, שבוא יבוא. אבל מלחמה בהיקף מוגבל; כך יקטין את היקף האבדות בזמן אמיתי וגם את היקף ההוצאות. כך גם לא יעורר יותר מדי התנגדויות בעולם המוסלמי, ולא ימוטט את מדיניות הפייסנות, שגם היא אחת מאבני היסוד של מדיניות החוץ של ממשלו. אולם, אליה וקוץ בה: כל השיקולים הללו מקריבים את האינטרסים הבסיסיים ואת הסיכוי להשיג את היעדים המרכזיים החשובים לארה"ב, עבור "שקט תעשייתי" יחסי בטווח הקצר. בסופו של דבר, עומדת בפני ארה"ב אותה ברירה שעמדה בפניה בכל המלחמות שנלחמה מאז מלחמת וייטנאם ואולי גם לפניה - לנצח במלחמה (משמע: להשיג את יעדיה) או להפסיד בה. הפסד במלחמה מחליש את מעמדה העולמי של ארה"ב ומקרב את הרגע שבו תודח ממעמדה הנוכחי כמעצמה עולמית יחידה והגמונית. על-פי התנהלותו של אובמה, הוא עתיד להיחשב כאחד הנשיאים שתרם תרומה עיקרית להתפתחות זו. המסר שמשדר אובמה בהתנהלותו למדינות שונות, ובכללן לאפגניסטן, מייצר בהן תובנות הפוכות לאלה שלהן הוא חותר. אין זה מקרה שאפגניסטן ביקשה לא להחליף את מקריסטל. אף שבסופו של דבר, בלית ברירה, קיבלה את דין החלטתו של אובמה בנושא זה, תוספת לאמון ולשותפות בין השתיים בוודאי אין כאן.
מאז נבחר, ובמידה זו או אחרת גם קודם לכן, במסע הבחירות שלו, ניצל אובמה היטב את הכושר הרטורי המעולה שלו כדי לומר בהרבה מילים יפות, מעט מאוד על הסוגיות העיקריות הניצבות בפני ארה"ב ערב כניסתו לבית הלבן. מאז נכנס לבית הלבן, הוא מתנהל ב"כישרון רב" ליד נושאים אלה, תוך הימנעות מופגנת מעיסוק בעיקרי הדברים. כך עשה בסוגיות הכלכליות כששיעבד באמצעות הזרמה כספית מסיבית את הדורות הבאים לחוב הלאומי שיצר. כך עשה בנושא הבריאות, כשהציע פתרון כביכול עכשווי לסוגיית הביטוח הרפואי מבלי לתת תשובה ברורה לשאלה מהיכן יבואו כספים אלה בעתיד. כך עשה במזרח התיכון, כאשר קבע לוחות זמנים ליציאה מעירק ללא קשר ענייני לשאלה כיצד מבטיחים את שלמות המדינה לאחר נסיגת ארה"ב או כיצד מחלקים אותה ללא מלחמת אזרחים עקובה מדם שתימשך שנים ארוכות ותסכן אינטרסים של ארה"ב וידידה במזרח התיכון. כך עשה מול אירן, כשהניח לה להמשיך ולשטות בו ובעולם כולו עם תוכנית הגרעין המסוכנת שלה, וכך עשה גם ביחס לסוגייה הפלשתינית, כשהציב לפתרונה לו"ז בלתי מציאותי ונוסחה מדינית שאבד עליה הכלח מאז השתלט חמאס על רצועת עזה (בזכות מדיניות מדומיינת של הממשל האמריקני הקודם). כך הוא פועל עתה גם באפגניסטן - מסרב להקשיב למומחים האמיתיים העומדים לרשותו, קושר לעצמו את הידיים ומניח שהדברים יסתדרו שם מאליהם מפני שכך ראוי שיהיה; גישה "קונסטרוקטיביסטית" במיטבה.
אלא שאובמה טועה, משום שהוא שוכח לקחת בחשבון את
גורם הזמן. גורם הזמן הוא גודל חמקמק שיש ללמוד לעשות בו שימוש מושכל. לימוד זה הוא בעיקר פועל יוצא של ניסיון חיים והתנסות במצבים מורכבים; אובמה אינו מצטיין בשני הדברים. גורם הזמן פירושו בחירת עיתוי נכון לפעולה בנסיבות נתונות ו/או צפויות. העולם המדיני, דינאמי ומשתנה ברציפות, הוא מושפע מעשייה כפי שהוא מושפע מאי-עשייה (וואקום). אין בעיה להחליף מפקד צבאי מצליח במלחמה דוגמת זו המתנהלת באפגניסטן, אלא שהמחיר של מהלך כזה, הוא בין היתר
"מחיר של זמן". גם אם מחליפו של מקריסטל הוא מפקדו, אין הוא יכול להיכנס לנעליו באפס זמן. אין הוא יכול להחליפו בהבנת המציאות בשטח, לא ביצירת הקשרים הדרושים עם הכוחות הלוחמים, לא בהבנת דקויות ההתנהלות מול האויב ולא ברמת האמון עם בני הברית האפגנים. על כל אלה יוטל עתה
מחיר של זמן מבוזבז. זמן מבוזבז זה יפגום ביעילות ההתנהלות בשדה הקרב, בתחום הפוליטיקה המקומית, באיכות התנהלות המפקדים ובאי-ניצול יעיל של התנאים שנוצרו בשטח בזכות מהלכי המלחמה וההשקעות בדם ובדמים. נראה שבמערכת השיקולים של אובמה, כדרכו, גברו הנושאים של מראית העין על נושאי המהות שעמדו ביסוד הוויכוח שהתפתח בין הנשיא לבין המפקד העליון של כוחותיו בשדה הקרב; שוב
בחר אובמה להתנהל ליד העיקר ולהתחמק מהעיקר. כך הוא עושה גם בשאלת הנשק הגרעיני של אירן, כך בשאלת המו"מ בין ישראל לפלשתינים, כאשר הוא עוסק בבנייה בירושלים במקום ביצירת מומנטום למו"מ אפקטיבי, תוך בזבוז זמן יקר וכך גם בנושאים אחרים. מעצמה עולמית שמפחדת מהצל של עצמה, סופה שתחדל להיות מעצמה עולמית; אובמה עושה מאמצים ניכרים להצליח בכיוון זה, ויש סימנים רבים לכך שהוא מצליח למדי; האם לשם כך בחר בו הציבור האמריקני - זו שאלה שעליה צריך להשיב ציבור זה.
גורם הזמן פועל בהיבט נוסף. הנשיא מתקרב עתה לאמצע הקדנציה הראשונה שלו. בעוד פחות משישה חודשים יהיה שם. אם יוכה בבחירות ה"מיד-טיים" לקונגרס, וכל הסימנים מראים שכך יהיה, אף שאין עדיין תמונה מדויקת לגבי היקף המכה הפוליטית, הוא עשוי למצוא עצמו נתון בכשל כפול. כשל פוליטי מבית וכשל מסתמן או מוכח בחזית אפגניסטן, שהיא אבן פינה של מדיניות החוץ שלו. אם יקרו שני הדברים, וסביר בעיניי שיקרו, תובלט עוד יותר השגיאה בהחלטה שהחליט עתה הנשיא ביחס למקריסטל ועתיד המלחמה באפגניסטן, ויהיה לכך מחיר פוליטי כבד. עדיין לא ברור כיצד ינהג מקריסטל עצמו. אם יפשוט מדים (ולא יחכה לחילופי גברי בבית הלבן), הוא עשוי להפוך לאופוזיציונר קשה למדיניות הנשיא באפגניסטן, אופוזיציונר שיודע היטב-היטב על מי ועל מה הוא מדבר.
כמחליף למקריסטל בחר אובמה בגנרל דייוויד פטראוס ולא בסגנו של מקריסטל, או בקצין ראוי אחר המכיר היטב ומקרוב את זירת אפגניסטן ויכול לצמק את השפעת גורם הזמן על המהלך כולו. שוב שיקול אופייני לאובמה הפוליטיקאי ולא לאובמה המפקד העליון של הכוחות הלוחמים באפגניסטן. פטראוס הוא בחירה נוחה מבחינת לויאליות פוליטית. ספק, על-פי ביצועיו בעירק, אם הוא בחירה טובה מבחינת ניהול המלחמה באפגניסטן. אין ספק שגם פטראוס נוטל על עצמו סיכון בקבלת האחריות למלחמה שהממשל עדיין לא החליט אם הוא רוצה, ועד כמה הוא מחויב לנצח בה. כישלון במלחמה, שהופך עתה לאפשרות סבירה הרבה יותר מאשר קודם, יעמיד את פטראוס במצב קשה ביותר, ואין ספק שהפוליטיקאי אובמה יחפש דרכים מגוונות לגרום לכך שדעת הקהל האמריקנית תזהה הצלחה עם אובמה וכישלון עם פטראוס. יחד עם זאת, האירוע עם מקריסטל אינו יכול לחזור על עצמו, משום שפגיעתו באובמה תהיה אנושה. עובדה זו היא תעודת ביטוח טובה בידי פטראוס שאם ישכיל לנצלה, יוכל להקטין את חשיפתו לסיכונים החדשים שנטל עלן עצמו. אם יבוא עתה פטראוס וידרוש תגבור של הכוחות הלוחמים, תגבור שאותו סירב הנשיא להקצות למקריסטל, יתקשה הנשיא להתנגד לכך פעם נוספת. גם מבחינה זו היה המהלך להחלפת מקריסטל שגיאה אופרטיבית. להעניק "מחוסר ברירה" את התגבור למפקד הצבאי הפחות מתאים בשטח, נראה כמו הרע של שני העולמות.
ככל שמעמיקים לחשוב על המציאות במדיניות החוץ האמריקנית, גוברת הסבירות של ההנחה שמקריסטל צודק ביסודה של הביקורת שהטיח בנשיא וביועצים הקרובים המשרתים תחתיו במדיניות החוץ. בשלב זה לא ניתן להצביע על שום הישג מהותי של ממשל אובמה במדיניות החוץ, ועל סדרה שלמה של אירועים שהם במקרה הטוב דריכה במקום ובמקרה הפחות טוב כשלים. גם החלטת מועצת הביטחון על הטלת סנקציות על אירן אינה מהווה הישג של ממש. במקרה הטוב היא הישג תדמיתי שהאפקט התקשורתי שלו יגוז עד מהרה. ברקע ממשיכה אירן בתוכנית הגרעין שלה, וביום שתפתיע ותערוך את הניסוי הגרעיני הצבאי הראשון שלה, יהיה כשלון אובמה, חרף הניסיונות הכושלים של עוזריו להכין לכך את דעת הקהל, בהיר "שבעתיים כאור החמה". מעמדה של ארה"ב באזור ובעולם אחרי ניסוי כזה יהיה שונה לחלוטין ממעמדה כיום ואת השלכות ארוכות הטווח של האירוע על המזרח התיכון קשה אפילו לדמיין. נראה שבבחירת אובמה לנשיא הפגינה ארה"ב קוצר-ראות מדיני מדהים. הדבר היחיד שהצליחה להגשים היה בחירתו של נשיא שחור ראשון בהיסטוריה האמריקנית. האם הייתה זו באמת הבעיה העיקרית של ארה"ב בפרוס המאה ה-21?! - אני סבור שלא. כשם שאירופה עתידה להתפכח כבר בעתיד הקרוב מרעיונות ההיפר-ליברליזם ולמצוא שספק אם היא עדיין אדון לגורלה, כך עשויה ארה"ב להתעורר ולהבין אחרי עידן אובמה, שבבחירתו קבעה קצב חדש לדעיכתה ההיסטורית כמעצמת-על. בהיותה נותנת הטון הדמוקרטית העיקרית בעולם עשויה התפתחות כזו להשליך לא רק על ארה"ב כמדינה, אלא גם על עתיד הדמוקרטיות בעולם.