לא פעם, בעצם כל יום, אנחנו נוכחים לדעת שהעולם הוא מקום מוזר, מגוון, אבסורדי, לעולם לא משעמם, לא צודק, סוער, מלא עוולות, חוכמה, טיפשות, טעות, חוסר שלווה ואיזון. תשעה קבין מזה ירדו על ישראל.
1. התמונות של חסידי סלונים, תושבי עמנואל, רוקדים בתזזית בבגדיהם השחורים ביציאה מבית הסוהר לאחר השחרור (לא היו שם שנים רק כמה ימים) נראתה בפירוש לא מן העולם הזה. לא מהעולם הגלובלי, לא 2010, לא ישראל, לא דובאי, לא וושינגטון, לא הודו ולא סין, לא עולם מוסלמי, לא גוש היורו, לא משבר כלכלי, לא אייפון 4, לא שייך לשום דבר. מה היו הריקודים האלה? על מה ולמה בני אדם בני הדת היהודית נכנסים לבית סוהר "על קידוש השם", יוצרים דרמה במקום שהצניעות יפה לו. כמו דון קישוט הנלחם בטחנות רוח, בלי פרופורציות, כאילו אין דרך לשפוט בין טוב ורע. בין טפל ועיקר, בין אויבים ואחים לדת. מה השמחה? מה ההישג. מי ניצח את מי? מה יהיה עם הבנות הבתולות שהוריהם נלחמו כך על נשמתן. איך אפשר להבין את זה אם אתה ללא חסיד סלונים? תשובה - אי-אפשר.
באותו יום: נעם שליט ואביבה, הורים מיוסרים מנסים בכל דרך להחזיר בן שבוי הביתה או לפחות ליצור עימו קשר, לשלוח מכתב, עוגה, בגדים, שיחת טלפון. יוצאים לדרך בשבילי ישראל כדי לקבל סימפטיה. מקבלים סימפטיה. צועדים מלוום בישראלים רבים כתמונה של סולידריות. מתגעגעים. מנסים ועימם כל אלה שצועדים לצידם ואלה שלא. אנחנו שמרגישים אשמים איך משאירים ילד שהתגייס לצבא בדיוק כמו הילדים שלנו, בדיוק כמונו שהיינו בגילו והלכנו לצבא, בשבי? מה עושה גלעד לבד באי שם. מה קרה למוח שלו? למחשבות שלו? סיטואציה מפלצתית. ההורים הצועדים בתוך בועת הייאוש והגעגועים זוכים גם לדיבורים ולהאשמות מהכותבים בעיתונים, מכמה פרשנים, מבעלי דעה, ממגיבים על דעות. ההורים מואשמים באנוכיות וב"חוסר התחשבות" (?) ומעליהם הממשלה השותקת, חסרת המעש, האימפוטנטית, החלשה, הלא מתפקדת-מביכה.
איך בכלל נהפכו אביבה ונעם שליט "אויבים של הימין" איך יכולים ישראלים לחוש שנאה להורים שבנם נמצא בשבי. איך כל נושא שליט הופך למלחמת "ימין" ו"שמאל", מלחמת עיתונים, מלחמת ישראל זה בזה? מה קרה לסולידריות? לחמלה הבסיסית, להזדהות -הנורמלית עם אנשים במצוקה? לעם ישראל הדואג לבניו שהלכו בשבי? שוב תחושת האין אונים הזו של איפה אנחנו חיים.
מונדיאל. התעסקות נפשית, בידור להמונים, כיף גדול. חודש שלם של עונג או התעסקות או/ו בירה פיצוחים, גבר-גבר, שיחות על כדורגל, התרגשות, התערבות ויכוחים.
משחק גרמניה-אנגליה מלא משמעות היסטורית כמו בעצם כל דבר שקשור לגרמניה בהקשר לאירופה בשנים מסוימות. האנגלים מובסים. גלים גדולים של פרשנויות ומשמעויות היסטוריות, כלכליות, לאומיות, אנושיות. רגשות שמחה, נקמה, צער, ייאוש, גאווה בזיון. בקיצור כל המילים במילון הרגשי.
בברלין, לפני שישים וחמש שנה עיר מופצצת עד היסוד, שורה תחתונה של 11 מיליון אירופים טבוחים, היום, פתאום עיר של קסם - של תרבות ישנה חדשה. חגיגה ענקית של 4 גולים. עוד לא גביע העולם בכדורגל. רק ניצחון על אנגליה במגרש. הכול אישי? לא בדיוק. הכול לאומי הכול רגשי.
שפת הים בתל אביב. בוקר. מכוניות אשפה מפנות עשרות פחי ענק מלאי זבל של לילה אחד. עשרות רוכבי אופניים ועשרות הולכי רגל, אצים על שבילי הספורט בתזזית נרגשת של בוקר. קשישים משחקים מטקות במרץ כאילו חייהם תלויים בכדור הקטן. מבוגרים מתאמנים ליד מתקני ספורט. חדר כושר עירוני פתוח מול הים. סככות של צל ושמשיות. אספרסו של בוקר, נשימה של רוח ים צלולה, מלוחה, גלים של ים תל אביב, חול לבן תחוח. בוקר של קיץ עם רוח קרירה ולחה, עוד מעט תהפוך לרוח חמה. השמש משחיזה את קרניה ליום חם. הצועדים נושמים ונושפים. שעה קלה של אוויר נקי לפני אוויר מזוהם, פיח מכוניות, חום עירוני. שעה של חסד. הגוף נענה, מחזיר תודה, העיניים מביטות בכחול, מבט של שלווה. הים הענקי. ישנו שם תמיד, בכול מזג האוויר. בעל נוכחות ללא סתירות, נוכחות של הבטחה, נוכחות של בראשית, בלי פוליטיקה. בלי צביעות. עם זמינות. עם אמינות. המציל מזהיר את הרוחצים לצאת מהמים. דגל אדום.
יום חדש. נפלא, כמו תינוק חדש.
