פעמיים מספרת לנו התורה, כי משה פנה לה' בבקשה לקבל תשובה לסוגייה הלכתית שהובאה בפניו. הפעם הראשונה הייתה בדיוק שנה לאחר יציאת מצרים, כאשר בני ישראל התכוננו לחגוג את הפסח. הפעם השנייה הייתה 39 שנים מאוחר יותר, ערב הכניסה לארץ, והיא המתוארת בפרשת השבוע - שאלת בנות צלפחד.
ראוי לעיין בשתי הפרשיות ולראות במה התייחדו מקרים אלו. חז"ל אומרים שמשה נענש על כך שאמר מראש לשופטים "כל הדבר הקשה תביאון אלי". האיש העניו ביותר בעולם לא היה צריך להתבטא בצורה כזו, המשדרת ביטחון עצמי מופרז, ולכן נענש בכך שבשני מקרים פומביים נאלץ להודות שאינו יודע. אך מה היו הקשיים בהם נתקל משה בשני המקרים?
הקושי בפרשת קורבן הפסח ברור. בני ישראל הצטוו להקריב את הקורבן, וכבר ערב יציאת מצרים נאמר להם שטמאים אינם יכולים להקריבו. והנה, הייתה קבוצה של טמאי מת, אשר נטמאו לא משום שהיו חייבים אלא משום שהתנדבו או התבקשו. לפי חכמינו, היו אלו או נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן, אשר הוציאו את גופותיהם של נדב ואביהוא מאוהל מועד. בכל מקרה, טמאים אלו הרגישו מקופחים לנוכח הנסיבות המיוחדות: "למה ניגרע לבלתי הַקריב את קורבן ה' במועדו בתוך בני ישראל?"
משה לא יכול היה לפסוק בעצמו במקרה זה, משום שהיה צורך לחרוג משני כללים ברור לחלוטין שנאמרו לו: טמא אינו רשאי להקריב את קורבן פסח, אותו ניתן להקריב אך ורק בי"ד בניסן. רק הפה שאסר הוא הפה שיכול להתיר, ולכן רק ה' יכול למצוא פתרון. ואכן, ה' נותן להם את פסח שני בי"ד באייר.
לעומת זאת, קשה להבין מדוע משה לא יכול היה לפתור בעצמו את בעיית בנות צלפחד. נכון, ה' ציווה שהארץ תינתן לזכרים; אך מצד שני, יש גם ציווי לחלק אותה בצורה שווה בין השבטים. מכאן, שההיגיון מחייב שבמקרה בו אין בנים - הבנות הן שירשו את הנחלה המיועדת לאביהן.
נניח שמשה לא יכול היה לקבוע זאת בעצמו, משום שמדובר - כמו בפסח שני - בחריגה מן הכללים המפורשים שנאמרו לו. אך מדוע משה נזקק להכרעתו של ה' גם בהמשך סיפורן של בנות צלפחד? החלק השני של הסיפור, אותו נקרא בשבוע הבא, זוכה לפחות תשומת לב. שם באים ראשי שבט מנשה אל משה ומציינים, שאם בנות צלפחד יינשאו לגברים משבט אחר - הנחלה שקיבלו תעבור לבניהן (שיהיו בני אותו שבט) וכך תיגרע מנחלת מנשה.
בפרשיה זו לא נאמר במפורש שמשה היפנה את השאלה לה', אך יש לכך רמז ברור. כאשר מוצא משה את הפתרון - שבנות צלפחד יוכלו להתחתן רק עם בני שבט מנשה - נאמר: "ויצו משה את בני ישראל על-פי ה' לאמר". הרי כל התורה ניתנה על-פי ה', ומדוע יש לציין זאת דווקא כאן? אין זאת אלא שגם סוגייה זו היפנה משה לה' וגם בה ביקש את הכרעתו.
כאן כבר באמת קשה להבין מדוע לא יכול היה משה לקבוע בעצמו. הרי הפתרון של נישואין בתוך השבט אינו מפר שום כלל הלכתי ואינו עומד בסתירה לשום מצוה קודמת. הוא מאוד הגיוני, פשוט וסביר. ודאי שמשה, אדון הנביאים, יכול היה להגיע אליו גם בלי לפנות לה'. לכן, מן הראוי למצוא הסבר שיענה הן על הפנייה הראשונה והן על הפנייה השנייה.