המבקר החברתי והלוחם למען הלשון העברית

ונעבור להשפעתו של ניר שוחט על הוראת הלשון: ניר פרסם מאמרים רבים וחוברות לימוד בנושא הלשון העברית. ספרו המרכזי בנושא זה הוא "אורחות לשון". הספר יצא לאור בהוצאת הספרים של הסתדרות המורים בישראל. ספרו של ניר שוחט "אורחות לשון" הוא ספר שכולו אהבה ללשון העברית. בערב כזה של הצדעה למפעליו של ניר שוחט, צריך ללמוד משהו על המשנה של ניר שוחט, על היחס החם שלו ללשון העברית על כל רבדיה. לא פלא, שאת ספרו מעטר ניר שוחט במוטו מוביל של אליעזר בן יהודה: "שני הדברים, שבלעדיהם לא יהיו היהודים לעם: הארץ הלשון". ספרו של ניר שוחט צולל למכמני העברית ואנו לומדים בין דפיו את סודותיה. הלשון, אליבא דשוחט, היא תוצר חי של דורות עברו, ויש בה קודים רוחניים שמשפיעים על המחשבה לאורך הדורות, ולעתים הצירופים מאירים את התכנים. הלקסיקון של ניר אינו ספר לימוד ואינו ספר דקדוק, למרות שיש בו חומר לימודי ויש בו יסודות של דקדוק. חומר דקדוקי בלשני יש בו רק כהסבר למי שמתעניין, כרקע למי שרוצה להתעמק. ניר שוחט מתקן שיבושי לשון בחיוך ובמשובה, ואפילו בהנאה. בין השיטין אתה מבין שהוא מאמין שזה אפשרי. כללי העברית אכן מורכבים ומסובכים, אבל הם בהחלט ניתנים לשליטה, וניר מאמין בכך בכל לבו. ניר זכה בתואר חתן הלשון העברית של משרד החינוך והתרבות לשנת הלשון העברית, שנת תש"ן. נלך לרגע עם הספר, נשוטט בין שביליו ונביא דוגמאות: בפרק הראשון של הספר "שגיאות מי יבין" אנו לומדים צורות של יחיד ורבים, מסרקות ולא מסרקים. ניר מקפיד - נשברו ארבע שְמָשות ולא שִמְשות. וכך גם - טפסים ולא טופסים וכולי. שימוש נכון במין: פי שניים, ולא פי שתיים. אוטו מספר ארבע ולא ארבעה, שכן זה מספר סתמי. ניר אינו זונח לרגע את הפעלים: הריק את הקופסה ולא הוריק, השיחה נסבה, ולא נסובה - וכולי. בין השורות יודע ניר להאיר נתיבים בשבילי הלשון, לפענח כללי לשון כזרקורים של מגדלור בלב ים. אנו לומדים בניחותא ולעתים במשובה שיש כללי לשון, אבל אין צורך לראות בהם כשוטרים וכפקחי תנועה. צריך להפנים אותם, צריך ללמוד להפעיל אותם נכון. היופי בספרו של ניר שוחט הוא שזה ספר על לשון, אך זה אינו ספר לימוד, זה ספר לקריאה, להפנמה, לקבלת אור חדש. אתה פותח את ספרו של ניר שוחט "אורחות לשון" ואינך מניחו מידך עד שלא השלמת את העיון בו - ואתה לומד מהר מאוד: זה ספר שימושי, זה ספר שתזדקק לו בעתיד. אתה יודע שעוד תשוב אליו בעת הצורך, ומפתח העניינים יהיה ללא ספק בעזרך. ניר שוחט ממשיך לפעול וליצור - ובשם רבים מאוהבי הספרות והלשון העברית שלוחה לו ברכתנו - יישר כוח!

בספרו "בכל אופן", 1988, שוזר ניר שוחט את משנתו יחד עם מיניאטורות ספרותיות ומכתמים לשוניים, תוך שהוא שואב מתרבויות שונות. הוא מביא בסל אחד אנקדוטות, משלים, דיאלוגים, מונולוגים, קטעי הגות, אפיגראמים ושירים בפרוזה. הוא צופה אל החיים ואל תהפוכותיהם ומגלה חוכמת חיים עמוקה, אופטימיות בלתי נלאית והומור אוהב. ויש לו כמובן יחס של הערצה לאמנים ולסופרים. כך הוא כותב: "אותה יונה הוגה בין עופאים, משורר זה מתאר את הגייתה כהגה והי, ומשורר אחר מתארה כרוננת ועליזה. כך הם חייו של האדם: אושר או עצבות - אין היונים קובעות - כי אם המשוררים" (עמ' 16). לא פעם יש בהיגד זה או אחר ביקורת חברתית מוסווית. הוא מתאר למשל שיירי אשפה מכסים כל מקום בעיר, וגם לגינות הפרחים הגיעה האשפה. ואז מופיעה הפואנטה: "לא ירחק היום ויתפאר המתפאר לאמור: מה נאה ומה חמודה עירנו, אפילו במזבלותיה נוטעים פרחים" (עמ' 18). הדיאלוגים המובאים אף הם חותרים להבליט את היחסיות של המראות, והם מצטרפים לקומדיה האנושית של חיינו. הנה דיאלוג: - מה יפה שערך היום... ממש פאה נכרית! - הרי זו פאה נכרית... - הוי כמה יפה פאה זאת... ממש כמו שיער! בחלק מן הקטעים מופיע לקח, מוסר ההשכל: "אמר הלקח לטעות: הפכתי את אובדנך להישג, ואת רעתך לטובה. ואמרה הטעות ללקח: אין הישג ללא מחיר, והטעות היא מחיר ההישג ומחיר הלקח. אם לא תקבל את הטוב מן הרע, תחתיו תקבל את הרע מן הטוב" (עמ' 58). וכמה מילים על ספרו של ניר שוחט, בין אור לחושך, 1971. שם הקובץ לקוח כידוע מתוך תפילת ההבדלה: המבדיל בין אור לחושך, ובין קודש לחול ובין ישראל לעמים. השם מתברר כשם סאטירי, כשהמחבר מתאר את חייהם של תושבי המעברה שעלו מן המזרח, לעומת האורות והשפע של הישראלים הוותיקים, שמבדילים עצמם מן העולים כאילו זו הבחנה בין ישראל לעמים, ולא רק הבחנה בין אור לחושך. יש כאן ביקורת חברתית נוקבת של בגידה באחדות היהודית, בתחושת האחווה של יהודי ליהודי. וכך הוא כותב: "באורותיה של תל אביב אני שוכח את צריפי הבא בימים ואת הצרות הצרורות בו. שוכח את הדוכיפתים והדרורים ושאר זרזירי הכנפיים, שמקננים על גגו החלול ומקוננים יחד אתי על אריכות ימים. ציפורים אלה מנקרות, מקישות, מכרכרות, מפרכסות וגם מצייצות והופכות את החורבה הזאת לגן עדן של שדים, ולא עוד אלא מטביעה כל ציפור את חותמה ומותירה לי נופך משלה לאות ולמזכרת...".