תיאור התורה את קורות עם ישראל במדבר סיני, בא ללמד אותנו את הדרכים הנכונות בהן יש להתמודד עם מצבים שיקרו בעתיד. מתוך דרך הטיפול של משה רבנו (מעשה אבות), נלמד אנחנו כיצד לטפל בתופעות שליליות וחיוביות שיקרו לנו בדורות הבאים (סימן לבנים). ממש לפני הכניסה לארץ התרחש המשבר החמור ביותר.
זו אומנם לא הפעם הראשונה בה עם ישראל חוטא, אבל לא המעשה כאן הוא החמור, אלא הצורה בה הוא נעשה.
בלעם, היועץ האסטרטגי שנשכר על-ידי בלק מלך מואב, מזהה את הזנות, כנקודה בה עם ישראל יהפוך לפגיע. בעצתו, מתחילה תעשיית זנות מצד בנות מואב כדי להחטיא את עם ישראל. תוך כדי הטיפול בחוטאים, מכנס משה רבנו את ראשי העם ואז באה ההפתעה.
"וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אותו איש ישראל, מתברר כלא פחות מאשר נשיא שבט שמעון. את המעשה הוא לא עושה בצנעה, אלא "לעיני כל עדת ישראל". זה לא סתם חטא, יש כאן התרסה נגד מנהיגותו של משה רבנו. בחוצפתו הוא מזכיר למשה רבנו, כי גם הוא נשוי למדיינית, ושעדיף לו שישתוק ולא יגיד מילה. תשובותיו של משה כי צפורה התגיירה ושנשא אותה עוד קודם למתן תורה, הפכו אצל זמרי כהתחמקות וכ"פלפולים של רבנים". חוסר האונים שתפס את ההנהגה, אי-היכולת להפסיק את הביזיון גרמו לראשי העם פשוט לפרוץ בבכי
"וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".
במצבים מורכבים כאלה, לפעמים כשלראש אין תשובות, הולכים אל הלב. כשהחכמים מנועים מלהגיב מכל מיני סיבות, אנשים בעלי רגש יהודי אמיתי תופסים את היוזמה ופועלים. פנחס, נכדו של אהרון הכהן, נזכר בהלכה האומרת כי על עבירה שכזו "קנאים פוגעים בו". הוא ידע גם שמשה רבנו, אינו מגיב, כדי שלא ייראה כאילו הוא סוגר חשבונות מתוך נגיעה אישית. פנחס מחליט לפעול על דעת עצמו.
"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". פנחס לקח סיכון גדול כשהלך לחסל את זמרי, הייתה בכך אפילו סכנה ממשית לחייו. במעשהו זה הוא עצר את ההידרדרות המוסרית של עם ישראל. הוא החזיר את העם לנורמות המוסריות התקינות.
מעשהו של פנחס עורר הרבה גינויים, עד היום בחוגי שמאל ישנה סלידה ממעשהו. אלא שבתורה הוא דווקא מוזכר לשבח.
"וַיְדַבֵּר יי אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מעשה הקנאה של פנחס, שנעשה מתוך הרצון לשמור על מוסריותו העליונה של עם ישראל, לא רק שאינו פשע, אלא זיכה אותו בברית שלום ובכהונת עולם.
מעשים של יחידים הלוקחים את החוק לידיים, אינם שכיחים. הם מתרחשים רק במקרים קיצוניים, בהם ידיה של ההנהגה כבולות והיא אינה מסוגלת לטפל בפשע שמתבצע לעיני כל. פנחס זיהה את חוסר האונים של ההנהגה, ומתוך שיקולים הלכתיים הלך לבצע בעצמו את מה שההנהגה הייתה צריכה לעשות, אלא שנמנע ממנה לבצע. מעשה זמרי ופתרונו מדגימים את האחריות שיש גם לאדם הפשוט לשמור על קדושת עם ישראל, אפילו בזמן של שיתוק מערכות מצד הממונים על החוק והסדר. המקרה של זמרי היה חמור וקיצוני וכך גם תגובתו של פנחס, אבל ממנו למדנו שכשיהודי רואה עוול מוסרי מול עיניו, הוא חייב להגיב כדי לתקן את המציאות. לא תמיד חייבים להשתמש בכוח; על-פי רוב, מילה או גערה, או אפילו סתם מבט מספיקים כדי לעצור את המעשה. אבל אסור להישאר אדישים מול פשע.
חז"ל מזהים את פנחס עם אליהו הנביא, גם הוא סוג של קנאי על שמירת המוסר בעם ישראל. אליהו הנביא לא נפטר אלא עלה בסערה השמימה. פנחס, כמו משה רבנו, עולה על במת ההיסטוריה במעשה של מניעת פשע. מאז והלאה הוא לא ירד, הוא יזכיר לנו בכל הדורות כיצד עלינו להתנהג.