ההפקרות על כבישי ישראל חוגגת. לנהג המצוי הרי אצה הדרך, ועל כן הוא יטוס בה במהירות מופרזת, ימשיך ללחוץ על דוושת הגז גם ברמזור אדום, יחתוך בפראות את המכונית שלפניו, וגם לא יהסס לפגוע בהולך הרגל (מיהו בכלל?), שבסך-הכל יבקש לחצות לתומו את הכביש באור ירוק.
הסטטיסטיקה המצמררת יודעת להעיד כי שליש מכלל ההרוגים בתאונות הדרכים בארץ הם עוברי-אורח. כ-40 אחוז מתוכם מוצאים את מותם במעבר החציה עצמו: זה שנועד להבטיח להם מעבר בטוח אל צידו השני של הכביש ושתחת זאת הופך עבורם למלכודת-מוות.
החוק מחייב, אומנם, כל נהג להאט את רכבו לפני מעבר החציה, אלא שהנהג הישראלי המצוי מצפצף עליו צפצוף אחד ארוך. אחרי ככלות הכל יש לו סדר-עדיפויות משלו, ובסדר הזה קודם כל הוא ורק אחר-כך, אם בכלל, הולך הרגל.
קודש הקודשים אבל מה לנו כי נלין על הנהג המצוי, כאשר ערכו של מעבר החציה, כמוקד בטיחותי, שווה בעיני הרשויות המוסמכות עצמן כקליפת השום? הפסים המטושטשים והדהויים בו אינם זוכים להתייחסותן והן גם אינן דואגות לתמרורי-אזהרה הולמים בחזיתו. הרמזור הירוק, המאפשר חציה, בדרך-כלל קצר מדי ומלבד להולך הרגל הוא מיועד, משום מה, גם לנהג עצמו. ובתחרות בין השניים תהיה, כמובן, ידו של הנהג על העליונה.
בכל מדינה נאורה לא יעז נהג מקומי ללחוץ על דוושת הגז בטרם שהולך הרגל סיים את חציית הכביש במעבר החציה. זאת ועוד: הוא ימתין, בסבלנות, למן הרגע שבו הולך הרגל רק ינסה להציג את כף-רגלו מן המדרכה לעבר המעבר. בשווייץ, למשל, שבה מעבר החציה הוא מאז ומתמיד נכס צאן ברזל, יודע כל נהג מצוי כי פגיעה כלשהי, חלילה, בהולך הרגל - תעלה לו ביוקר והוא ייענש עליה בכל חומרת הדין, כשאת הנדרס הוא עלול יהיה לפרנס כל ימי חייו. יתר על כן: הנהג השוווייצרי, ג'נטלמן לדוגמה, יאפשר להולך הרגל לחצות את הכביש גם שלא במעבר-חציה!
לא בישראל, שבה העונש המוטל על נהג דורס הוא חוכא ואטלולא, ושבה ייאלץ הנדרס לעבור שבעה מדורי גיהנום עד שיזכה, אם בכלל, לפיצוי הראוי לו.
